לא רק ידידים

1

אדוארד יצא מביתו, תיקו המכיל ספרים ומחברות על גבו.
הוא הלך אל תחנת האוטובוס והחל לחכות לאוטובוס שיבוא.
הוא רצה ללכת ברגל, אך הוא עדיין לא מכיר את הדרך כל כך טוב.

בעודו מחכה, הוא הבחין בנערה מהבית ממול יוצאת מהבית.
בינגו, הוא חשב. זו ההזדמנות שלו. הוא ילך בעקבותייה, הרי לאן עוד היא תלך במדי בית ספר עם תיק על גבה?

הוא חצה את הכביש והתקדם בעקבותייה, שומר על מעט מרחק.
הוא בחן אותה, או ליתר דיוק, את מה שיכל.
שיערה בלונדיני וגלי. הוא לא ארוך, אך גם לא קצר. הוא עוקף את כתפייה, אך לא יותר מדי.
הוא יפהפה, זוהר בשמש.
הוא רצה לדעת מהו צבע עינייה, אך לצערו, הוא מתהלך מאחורייה.
לפחות, הוא יכל להסתכל על אזור אחר בגופה. אזור עגלגל, לא גדול ולא קטן. בדיוק כמו שהוא אוהב.

ומבלי ששם לב, הם הגיעו אל בית הספר. ומכאן, הוא מכיר את הדרך.
הוא הלך לכיתתו, וכך גם קמיל.

קמיל התיישבה במקומה, אותו מקום קבוע; בסוף הכיתה, על יד החלון.
ועד שהשיעור התחיל, היא המשיכה להתהרהר במחשבותייה.

וכשהשיעור התחיל, היא למדה במרץ, עד ההפסקה.

בהישמע הצלצול, היא אספה את דברייה והתקדמה אל ספריית בית הספר, הספר מאתמול בידייה.

היא פסעה אל הדלפק ואל הספרנית המבוגרת.
"היי." היא מלמלה עם חיוך קטן והניחה את הספר על הדלפק.
"הו, קמיל." הספרנית מלמלה לעצמה וחייכה חיוך חם כשהבחינה באותה נערה מיוחדת, "קומו סה וה?" היא שאלה ולקחה את הספר שהניחה קמיל.
"בסדר, מה איתך?"
"בסדר." היא ענתה, "קיבלנו כמה ספרים חדשים. הם באגף האחרון." סיפרה הספרנית. קמיל הינהנה והחלה ללכת אל האגף.

כשהגיעה, היא עברה על הספרים, מתבאסת כשהבינה שקראה את רובם.
לבסוף, היא מצאה ספר שעוד לא קראה, ספר מתח, הפעם.

היא הלכה אל הכיסא והתיישבה עליו לפני שהחלה לקרוא, נכנסת לאט לאט אל תוך הבועה המוכרת שלה.

ובעוד עינייה עוברות על משפטי הספר, אדוארד נכנס אל הספרייה, תיקו תלוי על כתף אחת.
עיניו בחנו את המקום, ונעצרו על אותה נערה מוכרת.
הוא חייך לעצמו חיוך קטן לפני שבחר ספר רנדומלי, שבמקרה, זהו אותה ספר שהנערה המוכרת לקחה אתמול.
הוא התיישב לידה, ריחו נכנס אל אפה ומנפץ את בועתה השלווה.
היא הרימה אליו את מבטה, בוחנת אותו לכמה רגעים. שיערו החום פחות מסודר משזכרה, אך אינו מסודר. הוא מבולגן, אבל מבולגן יפה... מבנה פניו חדות, כל כך חדות, שנראה לקמיל שאם תעביר את ידה על קו הלסת שלו, היא תיחתך.
ועיניו ירוקות, כמו אבן האמרלד.
אבל היה משהו בעיניו, שגרם להן להיראות מיוחדות. משהו בהן היפנט אותה, היא לא יכלה אפילו להסיט את מבטה. היא לא הצליחה להחליט אם הן זוהרות או נוצצות, או גם וגם.
כשחייך אלייה חיוך קטן, היא הסמיקה מעט והכריחה את עצמה להחזיר את מבטה אל הספר שלה.