לא רק ידידים

30

"קמיל! אם לא תקומי עכשיו – תאחרי לבית ספר!" מריל צעקה מהמטבח, בעודה מכינה ארוחות צהריים לאליוט וז'אן.

"קמיל!" התפרצה אמילי אל חדרה של קמיל. "מר כבר שעה צועקת, קומי כבר!"
קמיל רטנה והסתובבה במיטתה, מכסה את אוזנייה עם הכרית.

לבסוף, היא פקחה את עינייה באנחה כבדה.
עינייה מיד נתפסו על חלונה, ואדוארד מיד קפץ אל מחשבותייה.

היא שלחה את ידה אל שידת הלילה שלה, ולקחה את טלפונה בעודה מנתקת אותו מהמטען בעצלנות.

היא הבחינה בכמה התראות, אך לא ייחסה להן חשיבות ברגע בו ראתה את השעה.
"זיוט!" היא קיללה מתחת לנשימתה ויצאה במהירות מהמיטה.

תוך שבע דקות בדיוק, היא הייתה מוכנה ומזומנה ליציאה מהבית.

ובעודה מרימה את תיקה, היא הבחינה בברידג'ט וג'יימס, יוצאים מהבית אל מכונותיהם.
היא כיווצה את גבותייה והפשילה את שרווליה על מנת להסתכל על השעה.
אדוארד בדרך כלל בחוץ בשעה הזאת.

"יצאתי!" הכריזה קמיל ויצאה מביתה. אולי הוא מאחר? או שמשהו קרה?
הרי הוא לא השאיר פתק בחלונו, היא וידאה זאת לפני שיצאה מהחדר בפעם האחרונה.
היא הוציאה את טלפונה מהכיס, על מנת לראות אם אחת מההתראות שקיבלה היא ממנו.

היא קיבלה כמה הודעות מסבסטיאן, וכמה הודעות נוספות שלא טרחה לבדוק.
הרי הן לא מאדוארד. היא הרימה את מבטה שוב, אל ביתו של אדוארד. הוא עדיין לא יצא.

נאנחת, היא התיישבה על שפת המדרכה, ושוב, העיפה מבט זריז על שעון ידה.
אם לא יצא בשתי הדקות הקרובות, היא תאחר, היא חשבה.

היא פתחה את טלפונה בשנית, מחליטה לעבור על ההודעות.

היא ענתה לסבסטיאן קודם, ואף גיחכה כששלח לה סרטון מצחיק של חתולים.
היא שלחה אותו גם לאדוארד.

אל: אדוארד
בוקר טוב! איפה אתה?

היא העיפה מבט אחרון אל שעון ידה לפני שנעמדה.
היא ידעה בוודאות שהוא לבד בבית. אולי הוא לא שמע את השעון המעורר שלו? היא חשבה.

היא הלכה אל פתח ביתו, והיססה לכמה שניות לפני שצילצלה בפעמון ביתו.

היא חיכתה כמה שניות, ואז צילצלה שוב.

"רגע!" היא שמעה את קולו של אדוארד והזדקפה במקומה, מרגישה את פעימות ליבה מאיצות מעט.

הדלת נפתחה.

"קמיל." הוא מילמל ושיפשף את עיניו. "מה את עושה כאן?"
"שלום גם לך." היא חייכה מעט, ובחנה את נראותו. היא מעולם לא התאפקה חזק כל כך מלנשוך את שפתייה, וגם זאת לא הצליחה לעשות. בעוד מבטה נח על שיערו המבולגן, הכתה בה ההבנה, שהיא לא ידעה מה בדיוק להגיד. 'חיכיתי לך בחוץ ולא באת?' או 'בוקר טוב, מה קורה?' "אמ, - א -, אתה לא באת הבוקר," היא אמרה בקול שקט, וקיוותה שלא תצטרך להמשיך את המשפט. חיוכה ירד כשהבחינה במבטו המבולבל של אדוארד.
"אני אמרתי לך שלא אגיע..." אמר, ורק עכשיו קמיל הבחינה בקולו הצרוד, ובאפיו האדום.
היא כיווצה את גבותייה בבלבול.
"לא?.. אני בדקתי, ו –"
הוא הסתובב במהירות, מטפס במדרגות המובילות אל חדרו. קמיל בעקבותיו, מבולבלת מתמיד.