לא רק ידידים

49

"את בטוחה לגבי זה?" הוא שאל, מביט בהשתקפותו במראה בעוד קמיל פתחה כפתור בחולצתו הכחולה.
"בטח. זה ממש מחמיא לך ככה."
"אם את רוצה לראות אותי בלי חולצה, רק תבקשי, יהלום." הוא הקפיץ את גבותיו בעוד היא הסמיקה, אך הכחשיה זאת בגלגול עיניים.
"אני בסך הכל רוצה שתיראה טוב היום." היא הסמיקה עמוקות שוב; "כאילו, אתה תמיד נראה טוב. אתה חתיך. אבל –" הוא סתם את פיה בנשיקה עדינה.
"הכל בסדר, אהובה שלי. אני סומך עלייך. בכל מקרה, אני ממש אוהב את השמלה שלך. כבר אמרתי?" הוא בחן בפעם המיליון את שמלתה הכחולה והפרחונית. לא ברור למה זו 'שמלת בית חגיגית', או בכלל – למה זו שמלת בית. השמלה נצמדת לגופה, ומדגישה את הקימורים שהוא כל כך אוהב. שרווליה ארוכים, והיא מגיעה כמעט עד הברכיים. כששאל אותה איך לא קר לה בלי מכנס, ענתה לו שהיא עם גרביון. לא שזה ענה לו על השאלה, אך הוא לא שאל שוב. היא נעלה נעלי בובה שחורות, והיא נראית כמו נסיכה. הנסיכה שלי.
"פעמיים." היא חייכה, והעבירה את ידה בשיערו. הוא התפעל מהמבט שעל פנייה, מהדרך בה הביטה בו. כאילו הוא עולם ומלואו. האם היא שמה לב שגם אני מסתכל עלייה ככה? הוא תהה, מביט עמוק בעינייה בעודו מתמסר למגעה. הוא הוריד את מבטו מעט, וציחקק כשהבחין בכך שהיא עומדת על קצות אצבעותייה בשביל להגיע לשיערו. הוא ירד על ברכיו. פוערת את עינייה, היא לקחה צעד אחורה.
"תודה? אתה ממש יכול לשבת על המיטה, יהי לך יותר נוח."
"זה משעמם." הוא משך בכתפיו, גורם לה לפרוץ בצחוק. היא ירדה על ברכייה גם כן.
"נו, עכשיו מה עשינו בזה?" הוא מילמל, מסדר את שיערה הרך גם כן. עין תחת עין, תולעת משי. אוי. מה אם היא קוראת מחשבות?
"שלא תרגיש מנודה." הוא חייך חיוך רחב.
"איתך? לעולם לא." הוא הרגיש את ליבו מפרפר בחזהו, את הפרפרים מלבלבים בבטנו.
"אני אוהב אותך."
"גם אני אותך." חיוכיהם התרחבו.

"כדאי שנקום. אני חושב שאח שלך הגיע."
"אוף. אבל כיף לי ככה."
"על הברכיים?" הוא שוב הקפיץ את גבותיו, ופרץ בצחוק כאשר לחייה נצבעו באדום עז והיא התרוממה חזרה אל רגלייה. "רק תבקשי, יהלום. יודעת מה? עזבי אותך מלבקש. אנחנו צריכים שם קוד."
"אתה חי בסרט." היא סירבה לפגוש במבטו בעודה פותחת את הדלת.
"סרט טוב... אני מקווה..." למה היא פתאום מסתכלת עליי כאילו היא רוצה להגיד לי 'ללכת להזדיין'? אני מנסה! הוא גיחך ממחשבותיו וניער את ראשו.

מגלגלת את עינייה, היא יצאה מחדרה וחיכתה כמה שניות לאדוארד, שמיהר להניח את ידו על מותנה ולעצור בעדה מלהתקדם. "זה היה בצחוק אהובה שלי. אני אוהב אותך, סליחה אם גרמתי לך להרגיש לא בנוח. זאת לא הייתה הכוונה שלי." הוא נשק בעדינות למצחה, וקמיל יכלה להישבע שהוא יכול לשמוע את פעימות ליבה. למרות המרחק הגדול. הבן אדם ג'ירפה מהלכת.
"הכל בסדר." היא נשקה לשפתיו שוב, נשיקה שהיא לא רצתה להתנתק ממנה. "לא גרמת לי להרגיש לא בנוח. מה שכן, באמת כדאי שנרד עכשיו..." הוא הינהן, כעת שם לב לקולו הלא מוכר של סבסטיאן מהסלון. הוא נשק שוב לשפתייה בקלילות, והניח לה להוביל אותו במורד המדרגות. היא שילבה את אצבעותייה בשלו, מאפשרת לחמימות להציף את ליבה. הרגע הזה, עכשיו, מרגיש כל כך נכון. בן הזוג שלה, אהובה, שכבר הפך לחלק מהמשפחה... מעניין מה סבסטיאן יחשוב עליו.