"מה שלומך?" קמיל שאלה בעליזות בעודה נכנסת אל חדרם החשוך. המשפחות יצאו לאכול ארוחת ערב במסעדה בעיר הסמוכה לבקתה, אך אדוארד התעקש להישאר בבקתה בטענה שהוא לא מרגיש טוב. הוא שכב במיטה הקטנה, בוהה בתקרה בשקט. קמיל הביטה באדוארד חסר התנועה באור העמום, מניחה שהוא ישן. היא הלכה על קצות אצבעותייה אל הארון, מנסה לשמור על שקט מוחלט ככל יכולתה בעודה מוציאה פיג'מה ובגדים תחתונים מהארון. לאחר מכן, היא הלכה אל אדוארד בשקט, ונשקה למצחו, מוודאת שהוא מכוסה. ליבה התכווץ. הוא התנהג מוזר מאז שיחת הטלפון שקיבל בבוקר, והייתה לה תחושת בטן לא טובה. נאנחת, היא הלכה להתקלח.
כשעה לאחר מכן, היא נכנסה שוב אל חדרם לאחר שהתקלחה ושתתה כוס שוקו חם יחד עם אליוט ואמילי. היא סגרה את הדלת בדממה, והסתכלה על המיטה הגדולה. מבלי להסס, היא הלכה אל המיטה הקטנה ונשכבה ליד אדוארד, מכסה את עצמה בשמיכה החמימה ונצמדת אליו. "אתה ער?" היא לחשה, מוודאת שהוא מכוסה. שוב. הוא, בתגובה, עטף את ידיו סביבה וחיבק אותה קרוב. היא חייכה. "איך אתה מרגיש?" היא שאלה בשקט. הוא הימהם. "הלכנו לאיזו מסעדה אסייתית תאילנדית, או משהו. הבאתי לך אגרולים וסושי כי אני יודעת שאתה אוהב." היא אמרה, ידה מלטפת את לחיו בעדינות. הוא חייך מעט והידק את אחיזתו סביבה, דמעות ממלאות את עיניו. "אליוט שפך מיץ תפוזים על המלצרית, ובנס הצלחתי לשמור על האוכל שלי מלהירטב. אני לגמרי חושבת שזו יכולת שפיתחתי בזכותך." היא שיתפה, חיוכה מתרחב בחושך.
כמה רגעים לאחר הדממה הרועמת, היא נאנחה. "אתה שקט." היא ציינה.
"סליחה." הוא לחש. היא כיווצה את אפה כאשר הריחה ריח חזק של אלכוהול בוקע מפיו. היא התיישבה, מצמצמת את עינייה על מנת שתוכל לראות משהו באור העמום. רק אז היא הבחינה בשני בקבוקי בירה ריקים על הרצפה, שהוא כנראה לקח לאביו מהמקרר, ובקבוק יין חצי ריק. מאיפה לעזאזל הוא הביא בקבוק יין? היא חשבה.
"קרה משהו?" היא שאלה בדאגה. הוא לא ענה. היא התחילה לשנוא את השקט שלו. הוא מדאיג. אדוארד אף פעם לא שקט. "זה קשור לשיחת טלפון?" הוא לא ענה. היא נשכה את שפתה, לא בטוחה מה לעשות. "אתה רוצה לדבר על זה?" דממה. "אני פה בשבילך אם תשנה את דעתך." היא אמרה בשקט, יוצאת מהשמיכה על מנת לעבור למיטה הגדולה.
"תישארי איתי." זו לא הייתה בקשה או דרישה. קולו השקט נשמע כתחינה נואשת שפיצחה את ליבה. היא הינהנה ונשכבה חזרה לצידו. הוא משך אותה קרוב אליו, קובר את ראשו בשקע צווארה ושואף את ריחה בעודו מתאפק לא לבכות. הוא הרגיש את ידה בשיערו, והסכר נפרץ. הוא בכה בשקט, גופו רועד.
"אד, דבר אליי." היא ביקשה, מהדקת את אחיזתה סביבו. הוא הניד בראשו במהירות.
"את תעזבי אותי. אני לא רוצה שתעזבי אותי. אני לא יכול שתעזבי אותי." הוא בכה.
"לא, מון קאר," לב שלי. "אני לא אעזוב. אני לעולם לא אעזוב, אתה יודע את זה. אתה תקוע איתי." היא חייכה מעט, מנסה לרומם את מצב רוחו. הוא צחק בעצבות.
"את אומרת את זה עכשיו."
"אני אומר את זה תמיד."
"לא." הוא התעקש, קולו נשבר. ליבה של קמיל התכווץ בכאב והיא הידקה את אחיזתה סביבו.
"כן. לא אלך אם לא תיתן לי סיבה ללכת." היא לחשה, מבינה שמה שזה לא היה בשיחת הטלפון שקיבל היה רציני. מאוד רציני, אם זה גורם לאדוארד לבכות. היא מעולם לא ראתה אותו בוכה קודם.
"יהלום שלי. את כל כך יפה, את כל כך טובה. את יותר מדי טובה בשבילי." הוא משך באפו.
"לא, אני בול בשבילך." היא לחשה, לא מבינה מה קורה. דמעות מילאו את עינייה.
"נכון. אבל אני לא בול בשבילך." הוא בכה.
"למה אתה אומר את השטויות האלה? זה לא נכון. אתה כל מה שאני רוצה ומעבר." היא עטפה את פניו בידייה, מכריחה אותו להביט בה.
"קמיל, אני אוהב אותך." הוא בכה חזק יותר, מהדק את אחיזתו בה.
"גם אני אותך. בבקשה, תדבר איתי. אני פה בשבילך. אני פה." היא התחננה, בוכה.
"אני לא יכול."
"אתה כן. בבקשה! אתה מדאיג אותי," היא ניגבה את דמעותיו, שמיד התחלפו בחדשוץ
"לא." הוא התעקש. "אבל אני אוהב אותך. כל כך. אל תשכחי את זה, טוב?" הוא בכה, עוטף את פנייה בידיו.
"למה אתה מתנהג כאילו אנחנו נפרדים?" היא שאלה, דמעות זולגות מעינייה. היא לא הבינה מה קורה, למה הוא בוכה. "הכל בסדר, אהובי. הכל בסדר. אני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי והכל בסדר... נכון?" היא לחשה.
"ברור. הכל בסדר." הוא מילמל, לא מאמין למילה שיצאה לו מהפה. "הכל מעולה. אני תקוע איתך."
"ואני איתך." היא השלימה, אך הוא נרדם. היא נאנחה, התחושה הרעה בבטנה גוברת.
~
סליחה, זה ידרדר ❤️
אשמח אם תגיבו ותצביעו :)
אוהבת מלאאאא
YOU ARE READING
לא רק ידידים
Romance"לא יכול לקרות בינינו כלום. הרי אנחנו רק ידידים." הוא, שבדיוק עבר עם משפחתו לצרפת, לא ציפה שהאדם הראשון במעגל החברים החדש שלו תהיה נערה יפה שהכיר בספריית התיכון. אך מהרגע הראשון, לא היה לו ספק שהיא מיוחדת. והיא, לא ציפתה שהנער החדש בבית ספרה ינפץ את...
