לא רק ידידים

18

בבקשה בבקשה בבקשה תקראו את מה שכתבתי בסוף הפרק, זה שווה את זה, מבטיחה!
תהנו !

קמיל שכבה במיטתה. עוד יום עבר, וליל שבת הגיע. ראשה נח על הכר, ומוחה סובב במחשבות על השבועות האחרונים. מדוע אדוארד עדיין בחברתי? האם יש לו מניע נסתר? היא תהתה, ומיד לאחר מכן ניערה את ראשה. השעה המאוחרת משפיעה עלייה, היא הניחה. אך למה דווקא אני? מה הוא מוצא בי? למה הוא מתעקש להיות איתי ולא עם דניס וג'נה? למה הוא עושה זאת? האם היא באמת עד כדי כך חשובה לו? היא נשמה עמוק והסתובבה על צידה. היא חשבה על סבסטיאן. הוא סיפר לה שהדייט עם מדלן היה די מוצלח, הם הלכו למסעדה. הוא סיפר לה שהוא מאוהב, במדלן. שהוא מקווה שמדלן מרגיש את אותו דבר כלפיו.

איך אהבה מרגישה? היא עצמה את עינייה. מחר יום חדש, היא חשבה. עוד יום עם אדוארד, קול קטן במוחה קרא. קמיל נשמה עמוק פעם נוספת. מחר יום חדש, היא חזרה במוחה לפני שהשינה נפלה עלייה.

"קמיל! זמן לקום!" אליוט קרא באוזנייה. קמיל רטנה אל תוך הכרית ומלמלה כמה דברים לא ברורים לפני שאליוט קפץ לצידה. "זמן לקום!" הוא חזר, "אמא אמרה שאת תיקחי אותי היום לגן!"
"תבקש מאמילי." היא מלמלה.
"היא יצאה כבר, יש לה מבחן או משהו." הוא הודיע בקול תמים. קמיל נאנחה ופקחה את עינייה.
"מה השעה?"
"שבע וחצי."
"זיוט." קמיל לחשה לפני שהיא הורידה את השמיכה מעלייה ויצאה מהמיטה החמה.
"למה לא הערת אותי קודם?"
אליוט משך בכתפיו, בתמימות. קמיל נאנחה והלכה אל חדר האמבטיה. היא ציחצחה את שינייה ושטפה את פנייה לפני שיצאה חזרה אל המסדרון.
"תתארגן, מהר." היא ביקשה והלכה אל חדרה, סוגרת את הדלת מאחורייה ומוציאה את בגדי בית הספר.

היא התלבשה במהירות, ריססה על גופה מעט בושם ומעט דאודורנט לפני שארזה את תיקה והרימה אותו על גבה.

היא יצאה מחדרה, היישר אל המדרגות, במהירות.
"אליוט!" היא קראה, "אתה מוכן?"
"כבר!" קמיל נאנחה והלכה אל המטבח, מוזגת לה כוס מים קטנה. היא סיימה אותה בעודה ממתינה לאליוט.
היא הסתכלה על שעון ידה, המראה את השעה שבע וארבעים דקות בדיוק.
"אליוט!" היא צעקה. "בוא כבר! אתה תאחר!"
כמה רגעים לאחר מכן, אליוט התייצב בפתח המטבח. קמיל נאנחה. היא התקדמה אל הדלת, פותחת אותה. אליוט יצא, ולאחר מכן קמיל. היא נעלה את הדלת ושמה את המפתח מתחת לשטיח הכניסה.

היא תפסה בידו הקטנה של אליוט לפני שהזיזה את שיערה מפנייה והרימה את ראשה. היא הופתעה לראות את אדוארד יושב על שפת המדרכה. היא חייכה מעט.
"בונז'ור!" היא בירכה בקלילות בעודה פוסעת לעברו. אדוארד התרומם מיד.
"בוקר טוב." הוא חייך, מבטו נדד לאליוט. "בונז'ור, מיניוסקול!" אדוארד בירך. אליוט זעף,
"אני לא קטן! אני אהיה בן שבע בקרוב!" הוא חייך. אדוארד צחק בעוד קמיל גילגלה את עינייה.
"אתה ממש גדול!" הוא אמר, באנגלית – וקמיל מיד תירגמה.
אליוט חייך בגאווה.
"מסתבר שאני לוקחת אותו לגן היום." בישרה קמיל. אדוארד משך בכתפיו.
"הו. אמ -... את – את רוצה שאבוא? –..." היא חייכה.
"בהחלט, אבל יש סיכוי שאאחר, ואני לא רוצה שתאחר בגללי."
"שטויות! בואי נלך!" הוא מיד החל ללכת.
"באודין!" היא קראה מאחוריו. הוא התסובב אחורה, מבולבל. "זה בצד השני."
"אה. נכון. כן, לא, כן – אני לגמרי ידעתי את זה." הוא החל להתקדם אלייה. היא צחקה.
"איך ישנת?" הוא שינה נושא.
"כמו תינוק. עד שהוא נזכר להעיר אותי בשבע וחצי." היא אמרה, ופרעה את שיערו של אילוט, שמיד התרגז ומיהר לסדר חזרה את שיערו. אדוארד צחק. "מה איתך?" המשיכה.
"מעולה." הוא לא פירט. הרי כמה מטומטם יהיה, אם יספר לה שחלם עלייה. שחלם שהיא שלו.