לא רק ידידים

50

כמה שעות לאחר מכן, קמיל ואדוארד נשארו לבד, מטיילים על שפת המים הקרים. שלג כיסה את החול, דבר שהפך את החוף היפה ליפהפה. מתחת לכוכבים הזוהרים, והירח, ואדוארד שהחזיק אותה קרוב אליו, היא מעולם לא הרגישה בטוחה יותר. נעים יותר. אריק השאיר להם את מעט הוודקה שנשארה לאחר הבילוי, והשלושה האחרים חזרו בקו האוטובוס המוקדם. מחוגי השעון של קמיל הצביעו על השעה אחת וחצי לפנות בוקר. ועדיין, אף אחד מהם לא הרגיש עייף כלל.
"היינו צריכים לקחת גם איזו ערכת פיקניק מאולתרת." מילמלה קמיל, גורמת לאדוארד לצחקק מעט.
"אולי נשב? אני מוכן לנדב את הז'קט שלי."
"יהיה לך קר."
"לא, אני עדיין עם מעיל." ועוד שלוש שכבות.
"עדיין יהיה לך קר."
"בקטנה." הוא הוריד את מעילו, ואז את ז'קט העור שלו, ואז לבש חזרה את מעילו.
"הנה, את רואה? הכל טוב. עוד לא חטפתי היפותרמיה." היא צחקה.
"עוד לא. מילת המפתח." הוא פרש את הז'קט על השלג הטהור לפני שהתיישב עליו, ממתין לקמיל שתתיישב גם כן.

"היה ממש כיף היום." הוא אמר בשקט בעודו נשכב לאחור, ידו מאחורי ראשו.
"נכון. הם ממש אחלה."
"קרוליין ממש אוהבת אותך." היא חייכה מעט, ולגמה מהוודקה.
"אולי אלך איתה לבילוי בנות מתישהו."
"ג'נה בטח תתפוצץ."
"שתלך לעזאזל." הוא גיחך בעודו לוקח את בקבוק הוודקה שקמיל הושיטה לו.

"מה את חושבת על מדלן?" הוא שאל ולגם לגימה גדולה מהוודקה.
"אני ממש מחבבת אותה. אני חושבת שהיא עושה לסב טוב. מה אתה חושב עליהם?"
"מת על אח שלך."
"ועל מדלן?"
"לא יודע... היא נורא סגורה." היא משכה בכתפייה.
"פחות הרגשתי את זה."

"הרגע קלטתי שכבר בשבוע הבא אנחנו נוסעים לצימר ביחד."
"וואו. לגמרי שכחתי מזה, " היא ציחקקה וניערה את ראשה.
"אולי תשימי ראש, גם?"
"אה. אוקיי." היא נשכבה והניחה את ראשה על כתפו. "אמא שלך לא תסכים לנו לחלוק חדר, אבל."
"אז? תתגנבי."
"או שתתגנב אתה..."
"המ... אני אחשוב על זה."
"את חושבת שיהיה אח?"
"מה?"
"קמין."
"אה. יש מצב."
"אז אארגן לנו דייט. כאילו, ככה או ככה אני מארגן לנו דייט."
"באמת?" היא חייכה, והסתובבה על בטנה כדי שתוכל להרים את ראשה ולהביט בו.
"בטח. אני אפילו אביא את הגיטרה שלי."
"המ, סקסי!" הוא פרץ בצחוק, ידו החופשייה מצאה את מקומו בשיערה.

"את כל כך יפה." הוא אמר בשקט, מעביר קבוצת שיער סוררת אל מאחורי אוזנה. גם באור הלבנה, הוא זיהה את לחייה האדומות. הוא היה מזהה אותן בכל מקום, בכל מצב. זה גרם לו לחייך. והיא, מצידה, פשוט נישקה אותו. לשונותיהם רקדו את הריקוד היפה שלהן, ובפעם המי – זוכר – כמה – הם היו עמוק בבועה שלהם. כל כך עמוק, שגם האנחה של אדוארד כנגד שפתייה לא ניפצה אותה. כל כך עמוק שגם כשהניח את ידיו על מותנייה, לא ניפץ אותה. כל כך עמוק, שגם כשידו ירדה מעט, הוא לא ניפץ אותה. להפך, הקול הקטן שבקע מפייה דירבן אותם להמשיך. אך למרות הכל, כחכוח גרון כן ניפץ את בועתם.