קמיל יצאה מביתה, לבושה בשמלה אחרת. שמלה כחולה וקלילה גם כן, בעלת שרוולים ארוכים, שמגיעה כמעט עד לברכייה.
היא תירצה למשפחתה שהיא יוצאת לסיבוב, והתעלמה מהשאלות הנוספות.
היא יצאה מביתה, מחפשת את אדוארד עם מבטה. וכשמצאה, התחושות הזרות התגברו. משום מה, היא הייתה לחוצה.
היא ניסתה לחשוב מה לעשות, כיצד להתנהג.
היא לא ידעה, והיא לא מצאה תשובה.
היא הרכינה את ראשה אל רגלייה, שנשאו אותה לכיוונו של אדוארד.
"שלום." היא בירכה בעדינות לפני שחיבקה אותו קצרות. חיבוק קצרצר שסחף אחריו כל כך הרבה רגשות.
"ערב טוב." הוא אמר בשקט לפני שהכניס את ידיו אל תוך כיסיו. קמיל חייכה אליו חיוך קטן ושיחקה עם ידייה מאחורי גבה.
אדוארד החל לצעוד, קמיל לצידו.
"איך היה היום שלך?" הוא שאל.
"בסדר. ושלך?" היא משכה בכתפייה.
"בסדר."
הם המשיכו לטייל בשקט.
"חשבתי על משהו הבוקר." הוא סיפר.
"על מה חשבת?"
"על כמה נחמד זה להשתמע בחלון."
קמיל ציחקקה והינהנה. "אני גם חשבתי על משהו."
"על מה חשבת?"
"על כמה זה בטח כיף להיות ילד יחיד." היא צחקה, אדוארד גיחך.
"זה לא כיף כמו שאת חושבת."
"למה לא?"
"כי אין עם מי להעביר את הזמן."
"זה עדיף על להתעצבן."
"אני לא חושב."
"יצא לך להיות בחדר, ומישהו נכנס, נושם, ויוצא בלי לסגור אחריו את הדלת?" היא צחקה. אדוארד צחק גם כן.
"יצא לך להשתעמם לבד?"
"יצא לי להתעצבן."
אדוארד צחק. "אני לא יודע," הוא מלמל, "לדעתי היה יכול להיות נחמד אם היו לי אחים."
"אתה תמיד מוזמן אלינו." היא אמרה. מיד לאחר מכן, היא הבינה מה היא אמרה. עינייה נפערו. היא לא התכוונה לומר זאת, זה פשוט נפלט, ברח מפיה. היא נשמה עמוק בשקט.
"אזכור זאת." הוא חייך. היא חייכה אליו חיוך קטן גם כן. משום מה, היא לא התחרטה כלל על המילים שיצאו מפיה.
"מחר חוזרים ללימודים." הוא הזכיר. קמיל הינהנה ונאנחה.
"אני עדיין לא מאמינה שהברזתי איתך." אדוארד צחק.
"אני ממש נהניתי."
"גם אני."
"אז מה רע?" הוא צחק, קמיל משכה בכתפייה. היא מעולם לא הייתה כזו, אך היא לא רצתה שידע.
"אולי נבריז גם מחר?" הוא הציע.
"אני לא יכולה מחר." הודיעה, "יום עמוס."
"אז אולי נלך לאנשהו אחרי הלימודים?"
"אני מסיימת לפניך."
"אז נשתמע בחלון ונלך." הוא קרץ לעברה, היא ציחקקה.
"סיכמנו."
הם המשיכו לצעוד, מדברים על נושאים רנדומלים שעלו לראשיהם בבו הרגע.
"דרך אגב, מאיפה אתה? לא יצא לי לראות אותך באזור עד כה."
"עברתי לכאן מאנגליה."
"זה מסביר את המבטא." היא מלמלה, הוא צחק. המבטא שלו... המבטא הבריטי שקמיל כל כך אהבה, אחד שגרם לקולו של אדוארד להישמע עוד יותר אלוהי. והשילוב המוצלח הזה, נשמע כמנגינה לאוזנייה של קמיל.
"את מכאן, אני מניח?"
"כן."
"זה מסביר את המבטא." הם צחקו. הם מכירים כל כך מעט זמן, וקמיל מעולם לא הייתה כה מאושרת. היא מעולם לא צחקה עם זרים, היא מעולם לא הייתה בחברתו של גבר.
YOU ARE READING
לא רק ידידים
عاطفية"לא יכול לקרות בינינו כלום. הרי אנחנו רק ידידים." הוא, שבדיוק עבר עם משפחתו לצרפת, לא ציפה שהאדם הראשון במעגל החברים החדש שלו תהיה נערה יפה שהכיר בספריית התיכון. אך מהרגע הראשון, לא היה לו ספק שהיא מיוחדת. והיא, לא ציפתה שהנער החדש בבית ספרה ינפץ את...
