לא רק ידידים

29

הם החלו להתקדם אל כיוון הבית.
"היה לי כיף היום." פתחה.
"גם לי. תודה שבאת איתי." היא חייכה אליו חיוך רחב.
"רגע!" הוא נעצר במקומו.
"מה?"
"אנחנו יכולים להיכנס למאפייה?"
היא נשכה את שפתייה בהיסוס. היא לא רצתה לאחר...
"בבקשה!!!" התחנן, עיניו הופכות גדולות. היא נאנחה והינהנה. "יש!" צהל ומשך אותה אחריו אל המאפייה הקרובה.

שפתייה התעקלו מעט כשראתה את אדוארד מתרגש כל כך, אך היא לא נתנה לו לראות.

הם נכנסו אל המאפייה, וזה היה רק אז כשקמיל הבחינה בכך שאדוארד עדיין אוחז בידה. הוא החזיק בה בעדינות רבה, שהיא אפילו לא שמה לב. פרפרים החלו להתעופף בבטנה, אך היא התעלמה מהם והתהלכה אחריו אל העמדה של המאפים.

היא עצרה על מנת לקח קופסה למאפים, ולא שמה לב למבט המאוכזב של אדוארד כשהבין שהיא שיחררה את ידו.
"הבאתי קופסה," היא חייכה אליו. הוא חייך אלייה מעט גם ולקח את הקופסה.
"איזה מאפה את רוצה?" שאל, בוחן את השלל גם כן.
"אמ," היא נשכה את שפתייה בהיסוס, "מה שאתה רוצה." החליטה לבסוף ומשכה בכתפייה. הוא בחן אותה לכמה רגעים ארוכים והחליט לקחת שני קוראסוני שוקולד, וכמה מקרונים במגוון טעמים, כי ידע שהיא אוהבת אותם.
"לכי תבחרי לנו שני דונאטס." היא הינהנה והלכה אל העמדה של הדונאטס. היא התלבטה לכמה רגעים ארוכים, אך לבסוף החליטה לקחת דונאט אחד בציפוי שוקולד, ועליו כמה שוקולדים נוספים כקישוט, וקצפת. והדונאט השני, בציפוי קרם בננה ועליו תותים.

היא הניחה אותם בקופסה משלהם והלכה אל אדוארד.
"בחרתי!" הכריזה בגאווה, כמו ילדה קטנה.
"מעולה," הוא חייך אלייה בעודו סוגר את הקופסה עם המאפים שבידו, "בואי נלך לקופה."

היא התהלכה אחריו בעודה מוציאה את ארנקה מכיסה בידה הפנוייה.

היא הניחה את הקופסה על דלפק הקופה, והוציאה 15 אירו מארנקה.
היא הגישה אותם לקופאית הנחמדה לפני שאדוארד הספיק להוציא את ארנקו, וחרצה אליו לשון כשמבטו הפך זועף.

הם יצאו מהמאפייה, והחלו בשנית בדרכם הביתה.

קמיל הביטה שוב אל השמיים. הם ללא ספק יגיעו באיחור, אבל יש עוד משהו.
"אני חושבת שיירד גשם בקרוב."
"בתחזית אמרו שלא," משך בכתפיו, "הכל בסדר."

הוא פתח את הקופסה עם המאפים, והושיט לקמיל מקרון ורוד.
"מרסי," היא מילמלה לפני שנגסה בו מעט. שפתיו התעקלו מעט מעלה לפני שלקח לו מקרון גם כן.
"ממ, היית מעדיפה להיהרג על ידי דוב או על ידי מיליון עקיצות דבורים?" שאל לפתע. היא הרימה את מבטה בהלם, אך הוא נשאר רציני.
"מאיפה זה בא?"
"המקרון צהוב," היא צחקה.
"אני חושבת שהייתי מעדיפה להיהרג על ידי דוב...? ואתה?" הוא משך בכתפיו.
"עקיצות דבורים."
"למה?"
"כי דוב יאכל אותך בעודך בחיים, אבל לעומת זאת, בשלב מסויים את לא תרגישי כלום בגלל העקיצות." הוא נגס במקרון, "חוץ מזה, הדבורים ימותו אחרי שהן יעקצו אותך, שזה כבר בונוס." היא צחקה.
"אני רוצה לחבק דוב לפני שאמות."
"הגיוני," הוא זקף אלייה את אצבעו וסיים את המקרון. היא צחקה בשנית וסיימה את המקרון גם כן.