נכנעת לאפלה

פרק 7

ולנטינו קרסו

עם האגודל שלי ליטפתי לאט את התמונה הקטנה בעודי שקוע במחשבותיי והחבאתי את כל עולמי החיצוני. בכל פעם שהתגעגעתי אליה והייתי צריך משהו שיעודד אותי, הוצאתי את התמונה שלה ופשוט הסתכלתי עליה.

הייתה לי את התמונה הזו איתי בכל פעם ובלעדיה אף פעם לא יצאתי מהדלת הקדמית.

"אנחנו כאן, בוס," אמר הנהג שלי לפתע, ומיד חזרתי למציאות. הסתכלתי מהחלון, ויכולתי לראות איך עצרנו מול המחסן הגדול. גם שני המכוניות חנו מאחור ומלפנינו, כשגם הנהג שלי עצר את הרכב. נאנחתי בשקט כשהסתכלתי שוב בתמונה ואז שמתי אותה בכיס הז'קט הפנימי שלי.

לאחר שהנהג פתח לי את הדלת, יצאתי מהרכב ומיד הסתכלתי על המחסן הגדול שעמד ממש מולי. הוא התנשא מעל כמה מקלות, היה מוקף ביער רחב וחשוך והיה די אבוד. גם אם זה לא היה הכי טוב, זה הגשים את מטרותיו וזה היה הדבר החשוב ביותר.

כאן אני יכול לעשות את העבודה שלי בשקט בלי הפרעות. כי אני לא סובל את זה בכלל.

"הגברים כבר שם", אמר אחד מאנשי, ואז הנהנתי בהסכמה. יחד עם אנשיי האחרים הלכו לכיוון המחסן הגדול.

מיד נפתחו בפנינו השערים הגדולים ואז נכנסו אל האולם הקר. הגברים האחרים קיבלו את פניי במהירות, ואז הם הובילו אותי הלאה אל המסדרון.

"הכל כבר מוכן?" שאלתי אחד, שמיד הנהן בראשו.

"כן, בוס," הוא אמר ואפילו לא יכול היה להסתכל לי בעיניים. רבים מהגברים שלי אפילו לא יכלו להסתכל עלי ואפילו לא העזו לדבר איתי.

גם אני לא התרעמתי עליהם. הם פחדו ממני וכיבדו אותי. ואני חושב שזה עדיף כי הם אמורים לפחד גם ממני.

כי הם מעדיפים לפחד ממני מאשר לאהוב אותי.

"טוב," אמרתי בקרירות ואז נכנסתי דרך דלת אחרת שהובילה אותי לאולם גדול אחר. אבל הפעם האולם הזה לא היה ריק, כמו האולם השני.

לפחות עשרה גברים היו קשורים וכפופים על הקרקע. סביבם עמדו אנשי, בעוד עיניהם קשורות וזרועותיהם ורגליהן קשורות בחבלים.

כשראיתי את כל הממזרים האלה, חיוך התגנב לאט לאט על פניי.

שמתי לב מיד איך הם רועדים בכל הגוף והרגשתי את הפחד שלהם מקרוב אלי. מה שפשוט עשה לי את כל העניין טוב יותר. האנשים האלה התעסקו עם הבן אדם הלא נכון וישלמו על בגידתם.

״אני מקווה שכולכם יודעים למה אתם כאן", אמרתי בקול רם לחדר, כשמצב הרוח כאן נעשה מתוח יותר ויותר. הורדתי את הז'קט ואז ניגש אליי גבר במהירות ולקח אותו ממני.

לאט הלכתי לאורך השורה שבה הגברים האלה כרעו על הקרקע וכנראה פשוט עשו במכנסיים.

"אני מקווה שאתם יודעים שזה הסוף שלכם," אמרתי בעליזות, בזמן שחייכתי קלות. זה היה סימן לאנשיי לתת לי אקדח. מיד בא אלי מישהו והעביר אותו אלי. לאט לאט לקחתי אותו בידי והבטתי בחיוך.