אורורה אייזל
הווה
"ולנטינו?"
הלב שלי עצר.
הלב שלי נעצר כשראיתי אותו עומד שם בחושך.
לא ידעתי מה לעשות. המוח שלי ויתר על הנפש, בעוד הגוף שלי לא יכול היה לזוז מילימטר יותר.
ולנטינו שלי שוב עמד מול עיניי אחרי שנתיים כואבות, למרות שכבר פחדתי שלא אוכל לראות אותו יותר לעולם.
"ולנטינו?!"
צרחתי בקול רם לשמו בזמן שסגרתי את דלת המכונית בקול רם מאחורי. גופי רעד ודמעות קלות נוצרו בעיניי. הסתובבתי סביב המכונית בצעדים איטיים ועדיין לא יכולתי להודות שכל זה באמת קורה.
"התגעגעתי אליך, בלה."
בלה...
בלה...
בלה...
"תחזרי לרכב, אורורה!" אבל קולו הרם של דיימון פגע באוזניי. יכולתי להתרכז רק בעיניים האפלות, שכבשו אותי ישירות.
״מיד!" דיימון צעק, תפס אותי בזרוע ובכך משך אותי נוקשה.
"על תגע בה!"
ולנטינו הוציא אקדח, פרק אותו תוך שניות וכיוון אותו ישירות לדיימון.
"עזוב אותי, דיימון," אמרתי לדיימון ברוגע ככל האפשר, והסתכלתי עליו בהלם.
ידעתי למה ולנטינו מסוגל.
"בחרת את הבחורה הלא נכונה, דיימון. ואתה יודע גם את זה," סינן ולנטינו בזעם, לפיו יכולתי לראות כיצד דיימון נמתח בכל גופו.
"שקט, ולנטינו! תהיה שקט!" דיימון צעק בקול, משכתי את גבותיי בבלבול.
השניים הכירו? דיימון וולנטינו....מכירים?
"למה? אתה מפחד שהיא תדע את האמת?! שהיא הייתה רק חלק מהתוכנית הפתטית שלך להגיע אליי!"
בעיניים פעורות, הסתכלתי בצדי על דיימון, שהביט בי מלמעלה בבושה.
"מה?" שאלתי בקול שבור ובלעתי רוק בחוזקה.
״אורורה! אני-," הוא אמר והתקרב אלי צעד אחד. אבל הוא מיד השתתק ושוב עצר כשאני מיד צעדתי אחורה ולנטינו הלך לכיוון דיימון בצעדים מהירים.
"תיעלם! לפני שאפוצץ לך את המוח!" שמעתי את ולנטינו אומר בכעס, עוצמת את עיניי ומנסה לדכא את התקף הפאניקה המתהווה שלי.
הייתי חייבת לצאת מכאן.
הייתי צריכה להתרחק מהשניים.
"אל תתערב! היא לא שלך!" דיימון צעק בחזרה בקול, ושמעתי אותו גם פורק את האקדח שלו.
"תהיו בשקט!"
שניהם הסתכלו עליי בהפתעה בעודי שקמצתי את ידי לאגרופים בכעס.
YOU ARE READING
נכנעת לאפלה
Romanceאורורה חיה את חייה בשלווה וברוגע עד לאותו היום שבו פגשה אותו. בפעם הראשונה בחייה כף רגלה נחתה במכון האגרוף שבבעלות אביה. אביה אסר עליה לבקר שם עוד מאז ילדותה מסיבה גלויה,היא מעולם לא הבינה למה אביה נגד זה. זה רק מכון אגרוף,אחרי הכל. אבל שהיא פגשה או...
