נכנעת לאפלה

פרק 55

אורורה אייזל

5 חודשים מאוחר יותר

הגשם שוב פסק סוף סוף. השמש כבר שקעה לאט והותירה אור מנצנץ וצהבהב מעל הבתים הקטנים הרבים.

נאנחתי בשקט מתוסכלת כשהבנתי שבדיוק הסתכלתי שוב מהחלון במשך שעות.

שוב, בזבזתי את זמני בישיבה בחדר שלי, הסתכלתי מהחלון והסתכלתי לשמים. זה כבר הפך לחיי היומיום שלי במשך שלושה חודשים. התואר שלי כבר היה בכיס ובזמן שכולם התמקמו במכללות שלהם או הלכו לתיכון, אני ישבתי בחדר שלי.

כי לא היה לי כוח לעשות זאת.

לא היה לי כוח להחזיר את עצמי ולהחזיר את חיי לשליטה. לא היה לי כוח להמשיך הלאה ולהשאיר הכל מאחור.

כל הלילה פשוט הייתי נגועה בפחד, אמון, בדידות.

איפה הוא היה?

מה הוא עשה?

איך הוא היה?

האם הוא חי?

היו לי כל כך הרבה שאלות אבל לא תשובה אחת לאף אחת מהן. איך יכולתי לקום שוב במצב הזה ולהמשיך לחיות את חיי?

נשכתי מעט את שפתי התחתונה כשראיתי את הטבעת הקטנה על האצבע שלי. מעולם לא הורדתי אותה אפילו לשנייה. זה תמיד היה על האצבע שלי.

כי זה היה הדבר היחיד שהיה לי ממנו.

וכנראה גם הדבר האחרון.

"אורורה?"

אמא שלי דפקה קלות על הדלת שלי, והיא גם פתחה אותה. אפילו לא הייתי צריכה להסתכל עליה וכבר ידעתי שהיא מכניסה את ראשה מבעד לדלת בהבעה מודאגת. האור הבהיר מהמסדרון האיר את החדר החשוך שלי בזמן שלא הוצאתי את עיני מהחלון.

צעדים זהירים התקרבו אלי ואז נעצרו קרוב מאחורי. לחצתי את שפתיי מדוכאת כשהבחנתי שאמא שלי מרימה את הצלחת שלי מהשולחן שלי.

בצלחת שאפילו לא נגעתי.

אנחה מתוסכלת שברה את ליבי. הצטערתי כל כך, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר בנידון. ידעתי כמה היא מודאגת וכמה פגעתי בה כתוצאה מכך. אבל לא היה לי כוח לעשות זאת. פשוט לא היה לי את זה.

"אם את רעבה, בבקשה בואי למטבח. עדיין נשאר לנו הרבה," היא אמרה בעצב כשניסיתי להדחיק את דמעותיי המתעוררות.

"אני אוהבת אותך," היא לחשה לי ונישקה אותי בראש. המשכתי לשבת בשקט על אדן החלון שלי, בעוד אמי הסתובבה ויצאה החוצה מהחדר עם הצלחת המלאה שוב.

וכשהדלת נסגרה מאחוריה, שוב זלגה דמעה קטנה על לחיי.

שנאתי את עצמי כל כך הרבה. על העובדה שהמשפחה שלי הייתה צריכה לדאוג לי. שהעצבתי את המשפחה. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזו שנאה נשאתי בי. אם הייתה לי הזדמנות, הייתי מיד שמה קץ לחרא הזה. אבל לא יכולתי. פשוט לא יכולתי לעשות את זה יותר.