נכנעת לאפלה

פרק 65

אורורה אייזל

הידיים שלי רעדו.

זיעה זלגה על המצח שלי.

הגוף שלי ויתר לאט על כל כוחו.

חיבקתי את ידי סביב פיסת המתכת הכבדה, שהייתה רק התקווה היחידה שלי להישרדות.

לא ידעתי איפה ולנטינו.

אפילו לעזאזל לא ידעתי איפה אני.

הדבר האחרון שיכולתי לזכור היה שנרדמתי במיטה אתמול בלילה וחיכיתי לולנטינו כל הלילה.

וכשקמתי שוב, הייתי באמצע היער.

לבד.

רק האקדח הזה, שהחזקתי ביד, שכב לידי על הרצפה הקרה.

"שלום?! יש שם מישהו?" צרחתי בתסכול לתוך היער החשוך כשתפסתי את האקדח יותר ויותר בחוזקה סביב ידי.

כמובן, לא קיבלתי תשובה בחזרה.

איך ולנטינו אפשר לי להיות במצב כזה?! הוא הבטיח לי שאהיה בטוח כאן ושלא אצטרך לדאוג.

ואיפה הוא עכשיו בבקשה?!

״ולנטינו" צרחתי בקול רם וניסיתי לעצור את הדמעות שצצו. הייתי חייבת להישאר חזקה ולהתרכז. לבכות כמו ילדה קטנה ולחכות לחילוץ בהחלט לא יעזור לי עכשיו.

הייתי צריך לנהל את עצמי.

וברגע שאשים את ידיי על ולנטינו שוב, אהרוג אותו אישית.

לפתע נשמע פצפוץ מאחורי, ואז הסתובבתי בהלם וכיונתי את האקדח שלי אל הריק.

לא היה כאן אף אחד.

אבל הצפצוף הזה קרה שוב, רק הפעם בצד השני.

לא הייתי לבד ביער הזה. זה היה ברור. השאלה היחידה הייתה מי לעזאזל שיחק איתי משחק כאן.

לעזאזל, הייתי צעירה מדי בשביל למות ככה. בנוסף, אפילו לא הייתה לי הזדמנות לספר לולנטינו שהוא הפך לאבא.

"צא החוצה!" צרחתי בקולי קולות וכיוונתי שוב לצד השני, כשהצפצופים התגברו יותר ויותר מאחורי. אמנם נשמעו ממני צלילים חזקים, אבל בהחלט ליבי נפל למכנסיים.

רציתי את אמא שלי.

"קדימה!" צרחתי בכעס ופרקתי את האקדח.

פתאום תפסו אותי מאחור והשליכו אותי על הרצפה. ניסיתי להגן על עצמי ולירות על האדם. אבל הירייה עלתה לאוויר והאקדח הופל בידי.

"לעזאזל!" שאגתי בקול וניסיתי להשתחרר מאחיזתו של האדם הזה כמו מטורפת. אבל כשריח מוכר מדי נכנס לאפי, הפסקתי קפואה בתנועה.

"זה אפילו לא לקח לי שנייה ואת היית מתה עכשיו. את יכולה לעשות יותר טוב, אורורה."

בעיניים פקוחות הרמתי את מבטי אל האדם ולא יכולתי להבין את כל העניין בהתחלה.