נכנעת לאפלה

אפילוג

אורורה קרסו

שמחתי לחזור.

למרות שנעדרתי רק לשלושה שבועות, זה הרגיש כמו נצח.

אבל רציתי לבקר שוב את משפחתי שנותרה מאחור בארצות הברית, מכיוון שלא ראיתי אותם הרבה זמן. ומכיוון שזה עדיין יהיה מסוכן מדי, לא יכולתי לקחת איתי את לורנצו או ולנטינו.

נאלצתי להשאיר אותם כאן לבד.

עייפה, עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה. לא יכולתי לחכות להירדם שוב עם ולנטינו. די התגעגעתי לחום שלו כשנרדמתי.

לאט לאט פקחתי שוב את עיניי והבטתי בבבואתי. השיער שלי היה רטוב מהמקלחת והעור שלי היה די אדום.

בסך הכל, נראיתי כמו בלאדי מרי.

הוצאתי את הקרם שלי ומרחתי אותו על הצלקת שלי, שירדה מעט מהאוזן שלי לצוואר.

לפני שלוש שנים, ולנטינו ואני התווכחנו על עתיד ילדינו ועד כמה שהייתי כועסת, הצלחתי לפגוע בעצמי.

אבל למרבה המזל, לא קרה לי כלום וחשוב מכך, שום דבר לא קרה ללורנצו.

רק צלקת מכוערת הטרידה אותי, כשולנטינו טען שהיא הצלקה הכי יפה שראה מימיו.

שקרן כל כך גרוע.

אחרי התאונה המיותרת הזו, החלטנו שלילדים שלנו מותר להחליט בעצמם מה הם רוצים לעשות. וככה זה נשאר.

"הכל בסדר?" שאלתי את ולנטינו בשקט, ולאחר מכן יצאתי מהשירותים. הוא עמד מול החלון והשפיל מבט אל החוף.

"אני פשוט שמח שחזרת," הוא אמר ולקח אותי ישירות אל זרועותיו.

"איך יכולת לשרוד בלעדיי," עניתי לו משועשעת, כורכת ידיים סביב מותניו

״בכלל לא," הוא לחש באוזני, כשאני מחייכת כמו ילד קטן.

"אני חייבת להתוודות בפניך על משהו."

מבולבלת, הוא הביט בי בעוד הלב שלי התחיל לפעום מעט מהר יותר.

"בהתחלה, אריקה ואני חשבנו שאני לא יכולה לסבול את האוכל האסייתי ולכן נאלצתי להקיא כל הלילה", התחלתי להסביר והוא הקשיב לי.

"אבל זו לא הייתה הרעלת מזון."

בהתחלה הוא לא ידע למה אני מתכוונת. אבל כשהוא לבסוף הבין את
הרמז, הוא פקח את עיניו בהלם.

"את בהריון?!"

הנהנתי בראשי בהתרגשות, ואז הרגשתי הקלה. הוא צחק בקול, לקח אותי בחוזקה בזרועותיו וסחרר אותי בכל החדר.

אחר כך הוא דיבר איתי שעה על איזה חדר אנחנו צריכים לעצב, אם זה ילדה או ילד ואיזה שמות יהיו לאופציה.

הוא התרגש יותר ממני.

"אמא אבא?"

לפתע נכנס לורנצו לחדר, ואז ולנטינו מיד ניגש אליו והחזיק אותו בזרועותיו.

"מה קרה, בומבינו?" הוא שאל אותו בדאגה, בזמן שהבטתי בשניים בחיוך.

״אמא יכולה לספר לי סיפור? אני לא יכול לישון," הוא שאל מפהק, מניח את ראשו על החזה של ולנטינו. צחקתי בשקט והנהנתי ישירות עם ראשי.

"בוא הנה, מותק שלי," אמרתי ודפקתי קלות על המיטה הגדולה לידי. ולנטינו שם את לורנצו על המיטה בינינו וכיסה אותנו בקלות.

והתחלתי לספר.

"לפני הרבה מאוד שנים הייתה נסיכה שחיה חיים שקטים בממלכה שלה. אבל היה שקט מדי בשביל הנסיכה. כי המלך והנסיכים רצו להגן על הנסיכה מפני יצורים רעים מחוץ לממלכה. אבל יום אחד הנסיכה פגשה מפלצת מסתורית וקודרת וחייה השתנו".

"מפלצת?" שאל לורנצו מבוהל, ואז ולנטינו הניד בראשו משועשע.

"כן, אבל המפלצת הייתה שונה. הוא היה מפלצת לכולם, אבל לנסיכה הוא הראה את הצד האמיתי שלו. בהתחלה, הנסיכה רצתה להסתתר מהמפלצת כי היא פחדה ממנו. אבל המפלצת הוכיחה לנסיכה שהוא גם יצור מקסים."

"במציאות, הוא היה בעצם אביר חזק," לחשתי באוזנו של לורנצו, מביטה בולנטינו משועשע.

"השניים התאהבו, אך לעתים קרובות נאלצו להילחם נגד מכשפות מרושעות ונבלים רעים. אבל הם נשארו חזקים והביסו יחד את כולם. ועכשיו הם חיים בממלכה משלהם ויש להם נסיך קטן".

אפילו לא שמתי לב שלורנצו כבר נרדם לפני שהסיפור נגמר.

"מפלצת? את רצינית?" שאל אותי ולנטינו, נעלב בשובבות והרים את גבותיו.

"מה? בהחלט לא היית הנסיך על הסוס לבן," אמרתי משועשעת וצחקתי בצחוק

״ובכל זאת היית משוגעת עליי", הוא לעג לי, מביטה בו בעיניים צבוטות. לקחתי כרית בידי וזרקתי אותה על פניו.

״זה נכון."

הוא צחק בשקט וזרק את הכרית על הרצפה. אחר כך הוא לקח בזהירות את ידי לתוך שלו והשאיר עליה נשיקה קלה.

"לילה טוב,קארה מיה."

הוא כיבה את האור.

"לילה טוב, ולנטינו״

                                         
סוף

הסיפור הגיע לסופו,תודה רבה לכם הקוראים שקראתם והתעניינתם בו,מעריכה מלא ואוהבת אתם בכמויות❤️

ואולי נתראה בסיפור הבא:)