נכנעת לאפלה

פרק 56

אורורה אייזל

  אחרי שנה

ושוב הבנתי כמה בעצם התגעגעתי לשבת בפארק הזה. למרות שהיה קצת יותר קריר, הקול והחשיפה הקלה של המנורות הבודדות הרגישו כל כך משחררים. אחר הצהריים הפארק הזה תמיד היה עמוס בכל כך הרבה אנשים אבל בלילה כבר לא הייתה כאן נשמה אנושית. היה לי את כל המרחב לעצמי ובאמת רק לעצמי.

שמתי את ידי על האבן הקרה מהמזרקה ולאט לאט קלטתי את ריח המים המתוקים מהבאר ונשמתי אותם שוב באנחה.

כשהזכרונות שלי פתאום עלו שוב, הייתי צריכה לנשום קלות.

הלילה שבו ולנטינו ואני ישבנו כאן והוא שם את הטבעת הזו על האצבע שלי.

הלילה ביום הולדתו.

אולי הייתי סתם טיפשה ותמימה אבל עדיין הייתה לי קצת תקווה. בשנה שעברה ביום ההולדת שלו, הוא הבטיח לחזור אחרי שנה ולאכול עוגה ביחד. ומה עשיתי השנה? קניתי עוגה וישבתי לבד בחושך באותו מקום כמו בשנה שעברה.

בתקווה שהוא יבוא.

באותה שנה לא שמעתי ממנו כלום. אין שיחה. לא שלום, מה שלומך. אין סימן חיים. כאילו הוא בכלל לא קיים ופשוט חלמתי עליו הכל. אבל הריקנות בלבי הייתה הוכחה מספיק שהוא שם. כן, הוא היה שם.

והוא בהחלט הרס את חיי לא מעט.

אבל למעשה הצלחתי להסתדר. זה לא היה כמו הפעם הראשונה שהוא נעלם פתאום מחיי. הבנתי את הערך שלי וקיבלתי את גורלנו. למרות שעם הרבה קריסות ודמעות בעיניים, הצלחתי. אפילו הגשתי בקשה למכללה והתקבלתי. בעוד כמה חודשים אעבור לעיר גדולה אחרת ואתחיל חיים חדשים. למרות שאני מפחדת משינוי, במיוחד שאני נפרדת מהמשפחה שלי, אבל היה לי מזל עם דבר אחד. גורדן עובד באותה עיר ומתגורר לא רחוק ממני. לפחות אז אכיר אדם בעיר כדי שלא אהיה לגמרי לבד.

כשהבנתי שבדיוק הסתכלתי לתוך הריק במשך חצי שעה ושקעתי במחשבות, התארגנתי שוב והסתכלתי לאט סביב הפארק הגדול.

אבל הוא לא היה שם.

"אני כל כך פתטית," אמרתי באנחה, מסתכלת על העוגה, שעדיין לא נגעתי לידי.

"אז יותר בשבילי," אמרתי משכתי בכתפי ותפסתי את האריזה. פתחתי את זה וחתכתי חתיכה עם סכין הפלסטיק. בזמן שהוצאתי את בלוק הציור והעט מהכיס שלי, תחבתי את העוגה לפי.

ביליתי את הזמן רק לצייר ולאכול את העוגה. אפילו לא שמתי לב שישבתי שם שעה וציירתי את מה שהכי כמהתי לו בפנים. אבל כשהיה קר לי מדי, קיפלתח את הציור ושמתי אותו בכיס הז'קט שלי. הכנסתי את שאר הדפים ואת העוגה בחזרה לתיק ואז קמתי מהאבן הקרה.

בפעם האחרונה הסתכלתי סביבי בפארק בתקווה מלאה, אבל שוב אף אחד לא היה שם.

אז נשכתי את הלחי הפנימית שלי מאוכזבת והברשתי את שערי. ואז משכתי את התיק שלי על הכתף והתחלתי ללכת. בדיוק כשתפסתי את הציור ורציתי להכניס אותו בתיק, הרוח העיפה אותו בחזרה. מיד הסתובבתי וכרעתי ברך אל פיסת הנייר.