ולנטינו קרסו
שלוש שנים אחרי
למרות שהנהנתי בראשי והסכמתי עם כל מילה, אף מילה אחת לא נשארה בזכרוני.
יש לי כאב ראש במשך ימים ורק רציתי לישון.
כי רק עם שינה יכולתי לסיים את היום כמה שיותר מהר.
"אתה לא מרוצה ממשהו, מר קרסו?" שאל אותי אחד משני השותפים העסקיים מאמריקה והביט בי בעצבנות. שניהם ישבו על הכורסאות מול השולחן שלי במשרד והסתכלו לרגע אחד על השני בבהלה והביטו בי שוב.
"הכל נשמע מושלם. אתם יכולים ללכת ונוכל לעבור על המסמכים הנותרים מחר," עניתי מותש, ואז שניהם הנהנו בראשם. אחרי שדפים נארזו יחד, קמנו כולנו ולחצנו ידיים.
בהקלה, נאנחתי ונפלתי לאחור עייף בכיסאי כששניהם סוף סוף יצאו מהמשרד שלי.
הראש שלי זמזם.
באמת הייתי צריך כדור נגד כאבי ראש.
רק רציתי לעצום את עיני לרגע קצר, ואז הבנתי איך הדלת נפתחה בשקט.
זוויות הפה שלי התעוותת בחיוך כשדמות קטנה אילצה את עצמה בין הרווח וזחלה על הרצפה. נד בראשי, צפיתי בניסיון הערמומי הכושל וניסיתי לעצור את הצחוק שלי.
"בו!"
שלפתי את כל כישורי המשחק שלי והעמדתי פנים שאני מפחד תפסתי את החזה שלי.
"אתה הורג אותי! אל תפחיד אותי ככה!" אמרתי בעיניים פקוחות, מנענע בראשי. כששמעתי את הצחקוקים הקלים שלו מתחת לשולחן, הושטתי יד אליו והרמתי אותו בזהירות.
"אל תפחד, אבא! זה אני!" אמר לורנצו בצחוק וחיבק אותי בסערה. הצמדתי את הקטן אלי ועצמתי את עיניי בסיפוק.
כאשר נשמעה דפיקה בדלת, הבייביסיטר של לורנצו נכנסה לחדר בבהלה והביטה בי בעיניים גדולות.
"אני מצטערת, אדוני. הוא ברח ממני שוב לראות אותך," הסבירה בעצבנות והביטה בדאגה על הרצפה.
"זה בסדר. רציתי ללכת אליו בכל מקרה. את יכולה ללכת הביתה".
הבייביסיטר הנהנה בראשה, התכופפה קלות ואז יצאה ישירות מהחדר.
"מה אמרתי לך, לורנצו? אתה עושה לה התקף לב נוסף אם אתה בורח ממנה לעתים קרובות כל כך!" אמרתי בחומרה קלה, כשהקטן משתולל ומושך בכתפיו.
"ציירתי את זה בשבילך ומאוד רציתי לתת לך את זה!" הוא אמר לבסוף בהתרגשות והוציא פיסת נייר מכיס הז'קט שלו. הוצאתי אותו מידו ופתחתי אותו.
זו הייתה תמונה שלו ושלי.
למרות שנראיתי כמו חייזר והראש שלו היה איכשהו גדול יותר מהגוף העליון שלי, לא יכלה להיות תמונה יותר יפה שלנו.
הוא בהחלט קיבל את כישרון הציור שלו מאמו.
"תודה לך, לורנצו. אתה צייר מוכשר," אמרתי בגאווה ולחצתי נשיקה שמנה על לחיו. הוא צחק בשקט וניגב את הנשיקה ישירות בשרוולו.
שוב נשמעה דפיקה בדלת, כשאחת המשרתות פתחה אותה בזהירות.
"האוכל מוכן, אדוני," היא אמרה בשקט, ואז הנהנתי בראשי.
"אנחנו רוצים לאכול משהו? אתה בטח רעב", שאלתי את לורנצו, בזמן שאני מניח את התמונה על שולחני וקמתי איתו על הידיים. נרגש, הוא הנהן בראשו וכרך את זרועותיו סביב צווארי.
יחד נכנסנו לחדר האוכל, כשהשולחן הארוך כבר מכוסה בכל המנות הכי מגוונות.
הנחתי את לורנצו במושב שלו ואז התיישבתי גם כן.
אחרי האוכל, אני בהחלט אצטרך לקבל כדור נגד כאבי ראש.
"ומה למדנו, לורנצו? במהלך הארוחה..." שאלתי אותו, ואז הוא נשם בשקט.
"אל תשחק ותתנהג כראוי", הוא סיים את המשפט שלי, מביט בו בגאווה. למרות שהוא היה כל כך קטן, הוא היה די חכם.
שובב אבל חכם.
ידעתי מההתחלה שלורנצו הוא בדיוק כמוני. הוא ראה בי את גיבור העל שלו ולקח אותי כמודל לחיקוי. החלום שלו היה כמו להיות אבא שלו.
אבל הבטחתי לעצמי שאתן לו את הבחירה החופשית.
לאחר התאונה לפני שנים רבות החלטתי שהבן שלי יכול לעשות מה שהוא רוצה.
אבל עם לורנצו, לא היו לי חששות שהוא ישתלט על העבודה שלי בשלב מסוים.
לאט לאט הסתכלתי על הכיסא שלידי ונאנחתי בשקט כשהיה ריק לגמרי.
למרות שהונחו שם צלחת, סכו"ם וכוס, איש לא יוכל להשתמש בהם.
בלעתי רוק בחוזקה והסתכלתי על הצלחת שלי.
כמה התגעגעתי אליה...
"אמא!"
מבולבל, הרמתי את מבטי כשלורנצו קם מאושר ממושבו ורץ אל הדלת.
ואכן.
אורורה שלי עמדה ליד הדלת, כרעה אל לורנצו וחיבקה אותו עמוקות. היא הרימה אותו והושיטה לו אלפי נשיקות על פניו.
״אתה אוכל בלעדיי?" שאלה בשעשוע בעודה רצה אל שולחן האוכל. גם אני קמתי ועדיין הסתכלתי עליה די מבולבל.
"כבר חזרת?" שאלתי אותה בפליאה, צחקה קלות והנהנה בראשה. היא החזירה את לורנצו למושב שלו ופנתה אליי.
"התגעגעתי אליך."
חיוך התגנב על פניי ולקחתי אותה בחוזקה בזרועותיי.
ופתאום כבר לא כאב לי ראש.
"למרבה המזל, הגעת מוקדם יותר," אמרתי בשקט, נושם את הריח הרגיל שלה. היא ציחקקה בשקט ושחררה את עצמה מהחיבוק שלי.
"הייתי חייבת. הרי לא השארתי רק ילד אחד מאחור", אמרה בצחוק ורמזה שאני הילד השני שלה.
"אני אוהב אותך," אמרתי בחיוך ונשקתי לה על הלחי.
"גם אני אוהבת אותך," היא ענתה לי ונישקה אותי על השפתיים. שמענו רעשי גועל מלורנצו, אבל כמובן שהתעלמנו מזה.
פרק הבא אפילוג:)❤️
YOU ARE READING
נכנעת לאפלה
Romanceאורורה חיה את חייה בשלווה וברוגע עד לאותו היום שבו פגשה אותו. בפעם הראשונה בחייה כף רגלה נחתה במכון האגרוף שבבעלות אביה. אביה אסר עליה לבקר שם עוד מאז ילדותה מסיבה גלויה,היא מעולם לא הבינה למה אביה נגד זה. זה רק מכון אגרוף,אחרי הכל. אבל שהיא פגשה או...
