גל:
לא יכלתי לשאת את מבטה השבור.
את עיניה האדומות שהתייבשו כבר מכמות הדמעות ,רציתי לעזור לה ולא היה לי איך.
רציתי להראות לה שיש לה במה להאחז,לתת לה להאחז בי.
אבל מי אני בכלל?
אחרי כל מה שעברה ,מי אני שאגיד לה שיש לה למה לחיות ,הבחורה הזאת כנראה עברה הטרדות מאבא שלה.
אין לדעת מאיזה גיל ,או באיזה כמות.
אני לא יכול לדמיין את זה קורה.
אני רוצה לשכוח שבכלל שמעתי את זה.
ואז אם כל זה לא מספיק ,אדם בא לכאן כדי להגיד לה את המילים הכי פוגעות שיש?
הוא פשוט שבר לה את הלב.
האם זה הפתיע אותי?
ממש לא.
אני רגיל לזה אצלו,לא באמת האמנתי שאתה זה יהיה שונה ,אני ניסיתי להזהיר אותה.
אבל כנראה שלא הספקתי,כי בסוף לא הצלחתי להגן עליה,היא נפגעה.
וממנו.
ניסיתי לחפש תקווה בעיניה, ניצוץ קטן.
וראיתי כלום ,לא היה לה כוח יותר להיות פה.
היא רצתה לגאול את עצמה מייסוריה.
ואני לא אתן לזה לקרות.
"שקד תסתכלי עליי" היא הרימה אליי את שתי עיניה התכולות והביטה בי בשקט.
"את לא לבד" הנחתי עליה את ידי ולחצתי בחוזקה "אני פה בשבילך"
היא חייכה חיוך קלוש "תודה גל"
_
הרמתי שתי מזרונים והעברתי לחדר אחר בפנימייה,היא הביטה בי בשקט משקיפה מין הצד.
הנחתי אותם אחד ליד השני,בחדר הקטן.
בשביל שאשאר איתה הייתי חייב למצוא חדר אחר, כי המעונות מחולקים לבנים בנות.
אז משהו תפוס לא היה אופציה.
היא נכנסה לחדר השירותים הצמוד ואני המשכתי להציע את המצעים.
"סיימתי" קראתי ושפשפתי את ידיי במרוצה.
דלת השירותים נפתחה והיא עמדה שם עם פיג'מה קצרצרה ,שישבה מושלם על הגוף שלה.
אף פעם לא הסתכלתי על שקד ככה ,תמיד ידעתי שהיא בחורה יפה אבל לא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות.
מה שגרם לי להסתקרן לגביה ,היה יותר האופי המסתורי שלה ,הדרך שבה הסתכלה על החיים הייתה שבורה ותמיד עיניין אותי לדעת מה זו העצבות הזו בעיניה. מה גרם לבן אדם להיות עצוב עד כדי כך שממבט אחד בעיניה אתה. מגלה אפלה.
ועכשיו שאני יודע ,אני משווע לשכוח.
אני מנסה לא להזכר ברגעים ששמעתי הכל,בנשימות הקטועות שלה שהראו על פחד.
בקול הגברי והמחוספס שלו ,שגרם לי לרצות להקיא. אז מה זה גרם לה?
מה היא חשבה לעצמה ברגעים בהם נכנסה לביתה וידעה שהוא שם?
מה היא חשבה ברגעים שלא ידעה אם אותו יום הסתיים באונס? בהטרדה? אני לא יודע אפילו מה הגבול.
למה אף אחד לא שם לזה כל השנים לעזעזל.
אני רוצה כל-כך לפתוח איתה את הנושא,אבל אני מרגיש שזה לא נכון לכרגע.
היא מתמודדת עם יותר מידי כרגע ,רק היום אדם נפרד ממנה , רק היום בבוקר הגיעה שוב לפנימייה ,רק היום קטפתי אותה במיטתה ולקחתי אותה איתי.
זה לא הזמן המתאים.
כיביתי את האור ונשכבתי במזרן הנמוך והתכסיתי בשמיכה.
היא הכניסה את רגליה הקטנות אל המזרן לצידי ,ונשכה את שפתיה במאמץ.
"את מסתדרת?" הרמתי את ראשי.
"אהמ אני לא רואה כלום וזה... קצת צפוף" היא אמרה בשקט בקולה המתוק.
צחקקתי ותפסתי את ידה מושך אותה לידי .
"ככה יותר טוב?" אמרתי קרוב אליה.
קרוב מידי.
האור היה עמום, וכל מה שראיתי או הרגשתי זה את נשימותיה הקטנות על פניי.
קרובות.
"אני...אני חושבת שזה קרוב מידי" היא לחשה.
"אני גם חושב" אמרתי והתרחקתי מעט ,מדליק את מנורת הלילה מאחוריי.
שיערה גלש על הכרית וחשף את צווארה.
שפתיה היו עבות ועיניה הביטו בי מבעד לריסיה הארוכות שמצמצו באיטיות.
הייתי מודע אליה.
מודע מידי.
מה קורה לי? אולי זה לא היה רעיון טוב לישון איתה באותו החדר הקטן הזה ,שהכל חשוך.
אבל ממתי היא מעניינת אותי בצורה כזאתי?
למה כל מה שאני חושב עליו זה לנשק את השפתיים האלו?
שיט.
"למה הדלקת את המנורה?" היא לחשה שוב.
אנחנו עדיין קרובים.
קרובים מידי.
"פשוט זה היה חשוך מידי" לחשתי בשקט.
"זה באמת היה חשוך מידי" היא אמרה והביטה בי , ואז על שפתיי.
ואז שוב על עיניי.
היא מחרפנת אותי.
"כן..." אמרתי ולא הורדתי את עיניי ממנה.
"אני חושבת שאנחנו עדיין קרובים מידיי" היא לחשה שוב,בצורה מתוקה.שיט.
"אז תתרחקי" לחשתי וקיוויתי שלא תעשה את זה.
היא הנהנה והתרחקה מעט .
עדיין קרוב.
מידי.
"זה מספיק?" היא לחשה.
הנהנתי במהירות, מפחד שתתרחק עוד.
"גל?" היא הרימה אליי את עיניה.
"כן?"
"אתה עצוב?" היא נשענה על ידיה והביטה בי בריכוז "אחרי שאתה ונועה נפרדתם?"
"הייתי בהתחלה ועכשיו כבר לא ,אני מרגיש שזה הדבר הנכון" אמרתי בכנות.
"אתה חושב שהיא עצובה?"
"כן" לחשתי.
"היא דיי מסכנה ,כי היא הפסידה מישהו כמוך"
"גם לי יש את השריטות שלי שקד"
"טוב ברור שיש לך אתה גל סבג"
צחקקתי "למען האמת הוא לא באמת אבא שלי ולכן זה לא אמור להיות שם המשפחה שלי" דייקתי.
היא צחקקה "נכון ,לא היה מעניין אותך לדעת מי זה האבא האמיתי שלך?"
"לא ממש חשבתי על זה עד היום, אני מניח שאני לא רוצה להתאכזב"
"אני מקווה שאם יום אחד תמצא את אבא שלך ,הוא יהיה בן אדם טוב" היא אמרה בשקט בקול מנומנם ועצמה את עיניה. ראיתי את הכוונה בעיניה שאמרה את זה. וצמרמורת מרה ,עברה בגופי.
כי ידעתי את המשמעות מאחורי מילותיה.
"את אוהבת את אבא שלך?" שאלתי לאחר מספר דקות ששמעתי את נשימותיה סדירות. החלטתי לגשש בהחלטה של רגע ,או בסקרנות גוברת שלא יכולתי להסתיר אל הבחורה הזאתי.
הבטתי בה , עיניה היו עצומות , ונראה שישנה בשלווה.
חייכתי,היא יפה שהיא יושנת.
יפה כמו מלאך ,שלווה וטהורה.
"אני שונאת אותו" היא אמרה מתוך שנתה.
ונשענה על ידיה באותה השלווה.
מבטי התחלף לבעתה.
כמעט תלשתי את ליבי ממני , כבר לא יכלתי להכיל את החיים שלה.
את כמות הכאב שהיא נושאת בכל יום.
פחדתי לגשש עוד בחייה כי ידעתי שאמצא רק כאב ,ואני לא יודע אם אני מסוגל להכיל את הכאב הזה.
YOU ARE READING
קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה
Romanceהבטתי בו בעיניים הירוקות שלו ,שהביטו בי בשנאה, באש ששרפה את עיניי. "למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי בשקט שנשימותיו הקצרות מורגשות על אפי, קרוב כל כך, ממסמרות אותי חזק יותר לקיר ,בפחד. "כי אני שונא את איך שאת פאקינג גורמת לי להרגיש שקד" קולו העמוק נשבר והו...
