שירה:
"את.בטוחה.איתי" הוא אמר וגרם לי להרגיש ככה ,ושנאתי את זה.
אני רגילה לחכות אל הלא נודע,אני רגילה לא לסמוך על אף אחד.
כי אני יודעת שהחיים שלי תמיד נותנים לי את המכה הזו בסוף ,ככל שהלב שלי מתרפא ככה המכה שתגיע תפצע אותי יותר.
ככל שאני יותר בוטחת בבן אדם ככה הוא יותר פוגע בי בסוף.
אסור לי לבטוח בו.
אבל אני לא מצליחה לשלוט בזה,הקול שלו ,כל כך בטוח,כל כך חזק.
איך שהוא דיבר עם אחיו ועם אביו לפני רגע,זה היה האדם הישן שהכרתי ,אדם שהיה נלחם כמו אריה על מי שטיפה מתעלה מעליו, אדם שנלחם עם כל האגו שברשותו ויש לו המון.
זה הפחיד אותי והרגיע אותי בו זמנית , הפחיד כי הנה עכשיו החלק שהכי פחדתי ממנו חזר והאדם הזה עלול להלחם גם בי יום אחד.
והרגיע אותי כי הוא חזק מספיק בשביל להגן עליי ,לתת לי ביטחון.
אבל אחרי שנייה שהם הלכו הקול המרגיע שלו חזר,רך יותר מתמיד.
ועטף אותי ,את כל כולי את כל הפחד הרעד שהרגשתי שראיתי אותם,ברגע שאבא שלו נכנס למטבח ,זיהיתי אותו ,הקול שלו הצלקת העמוקה בגבה,הריח של הבושם שמעורבב בריח של סיגריה ודם .
כל זה היה מוכר לי מידי בשביל להיות דמיון.
וזה לא היה זיכרון טוב זה היה זיכרון שאני מפחדת להזכר בו ,זיכרון שאני מדחיקה.
שתומר נכנס לחדר רעדתי בלי שום שליטה על גופי ,רעדתי כמו משוגעת עד שפחדתי שאני אתעלף. איתו ידעתי למה הוא מוכר לי ,זה הבחור מהמסיבה הבחור החתיך עם הקול הרך.
שגיליתי מהר מאד שהוא לא שום דבר ממה שהראה לי באותו יום.
כבר ראיתי את זה עליו פעם שעברה שראיתי אותו, הפנים שלו היו נסערות,מפחידות,אכזריות.
כמעט כאילו אין בו שום דבר מהתומר ההוא שדיבר איתי במסיבה.
מרוב שהייתי כל כך מטושטשת מהאלכוהול אני בקושי זוכרת על מה הייתה השיחה או מה קרה בכלל.
אבל מה שאני כן זוכרת שחזרתי הביתה והתחלתי להקיא ולהקיא ,ולחוות את אותם ההתקפים שהייתי חווה אחרי שאבא שלי היה אונס אותי.
וזה מפחיד אותי , הוא האדם האחרון שאני זוכרת מאותו היום ,מה קרה שם?
מה אני לא זוכרת?
מה עובר על המשפחה הזאת? מספיקה לי המשפחה ההזויה שלי אני לא צריכה גם את של אדם על הראש שלי.
הפחד שוב כרסם את בטני וכל הביטחון שהרגשתי נעלם, הוא לא באמת יכול להגן עליי.
אני אהיה הזויה אם אחשוב לרגע שכן .
כל החיים שלו מסובכים גם ככה ,אני לא צריכה להוסיף לו את הצרות שלי בחיים.
ברגע שהוא ידע מהם הצרות שלי הוא יברח,יברח ולא יחזור.
איך בן אדם בכלל יכול להגן עליי מאבא שלי?
מהזכרונות שלי? מהרצון שלי לפגוע בעצמי?
לגרום לעצמי לדמם? לגרום לעצמי למות.
הייתי עדיין בתוך זרועותיו אבל לא הרגשתי פה באמת. , הייתי כל כך מעורערת,כל כך מבולבלת .
הוא שחרר אותי מזרועותיו ותפס בגבי מעמיד אותי מולו ,מול עיניו שגורמות לי לרצות לבטוח בו למרות שאני יודעת שזה מסוכן מידי.
"תבטיחי לי שאת בוטחת בי" הוא אמר ברוך אבל גם בדרישה.
"תבטיחי לי שאת מאפשרת לי להגן עלייך"
YOU ARE READING
קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה
Romansaהבטתי בו בעיניים הירוקות שלו ,שהביטו בי בשנאה, באש ששרפה את עיניי. "למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי בשקט שנשימותיו הקצרות מורגשות על אפי, קרוב כל כך, ממסמרות אותי חזק יותר לקיר ,בפחד. "כי אני שונא את איך שאת פאקינג גורמת לי להרגיש שקד" קולו העמוק נשבר והו...
