שקד:
הילכתי אחרי השוטר באיטיות,מנסה להרחיק את העתיד מההווה שלי.
בסופו של דבר ידעתי שיגיע הרגע הזה.
ידעתי שאצטרך להתמודד עם המציאות כמו שהיא,אבל חשבתי שארגיש יותר חזקה.
שארגיש מוכנה.
אבל הרגשתי חלשה יותר מתמיד.
נאחזתי בהגנה קלושה מבן אדם שגם ממנו הייתי צריכה הגנה.
והלב שלי נכווה בכל פעם עוד ועוד ,אני לא יודעת מה יגרום לי להיות חזקה ,כי אף פעם לא הרגשתי את התחושה הזאת.
תמיד הרגשתי שאני נחלשת.
"יותר מהר ילדה , ההורים שלך מחכים לך" השוטר נאנח ואילץ אותי ללכת יותר מהר .
הגברתי את הקצב מעט ,עד שהגענו אל הרכב ,נכנסתי אליו והצטנפתי ,מביטה מהחלון אל החושך הסגרירי שבחוץ,קצת אירוני שהשוטרים לוקחים אותי לכלא הפרטי שלי.
למקום שבו אני סובלת ,הם אמורים להגן עליי אבל הם לוקחים אותי למקום שבו ירצחו אותי שוב.
אבל על מי אני עובדת ,אף אחד לא יכול להציל אותי כי אף אחד לא יודע מלבדי ,ולכן אני האשמה העיקרית של הכל.
אני זו שקופאת .
אני זו ששותקת.
ואני זו שמאשימה את כולם מלבד את עצמה.
אם רק היה לי הכוח להלחם בקיפאון.
אם רק הייתי מרגישה חזקה מספיק להגיד לא.
אם רק הייתי חזקה מספיק לברוח.
אבל לא.
אני תמיד נשארת ונרצחת.
ואז פוגעת בעצמי שוב עם סכין כדי לעקל על הכאב שבלב , כדי אולי להראות ללב שלי שזה לא כזה חזק ,שכאב פיזי זה הכאב האמיתי.
אבל תמיד בסוף אני מתעלפת מאובדן חושים ומחוסר דם שמבהיר לי שהכאב הזה כלל לא הורגש ,שהכאב הפיזי הזה הוא כלום עבורי מלבד משחק ילדים למשהי כמוני.
המכונית עצרה ליד ביתי ,ידיי רעדו בלי שליטה ,נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי.
מיששתי את הסכין בכיס מכנסיי והרגשתי שזה נכון להוציא אותו עכשיו.
זה נכון לגמור את חיי לתמיד.
ראשי צעק לי 'הנה שקד זה הרגע שלו חיכית עכשיו זה מספיק גרוע בשביל לוותר על החיים האלו ,עכשיו זה מספיק גרוע בשביל לברוח לתמיד מהעולם הזה.'
אבל גופי לא הוציא את הסכין, וזה לא היה כי קפאתי ,זה היה כי בחרתי שלא.
לא רציתי להיות הזאתי שהתאבדה מבלי שאפילו ידעו למה .
מבלי שידעו מי המפלצת שגרמה לה לחיות בפחד תמידי.
גם אם אעזוב זה לא יהיה ככה.
אני חלשה אבל לא עד כדי כך חלשה.
השוטר פתח את דלת המכונית ותפס את ידי.
"שקד בואי" הוא ניסה לשכנע אותי אך גופי לא זז מהמושב "זה המשפחה שלך ,אני לא יודע למה ברחת אבל אני בטוח שלא התכוונת,תחזרי אלהם ,הם מחכים לך" הוא חייך בלבביות ,המילים שלו גרמו לי לצחקק בראשי ,אבל לא הראיתי את זה כלפי חוץ כי הוא יחשוב שאני משוגעת.
בדרך כלל אני לא מתנגדת לרעיון אבל הפעם זה פחות אידיאלי.
"אתה תלווה אותי?" נעמדתי על רגליי.
"את צריכה ליווי?" הוא הרים גבה.
"ל..א". כן
גמגמתי והתחלתי להתקדם בצעדיי לעבר הבית הצנוע שלי ,שנראה מאיים יותר מתמיד.
YOU ARE READING
קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה
Romanceהבטתי בו בעיניים הירוקות שלו ,שהביטו בי בשנאה, באש ששרפה את עיניי. "למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי בשקט שנשימותיו הקצרות מורגשות על אפי, קרוב כל כך, ממסמרות אותי חזק יותר לקיר ,בפחד. "כי אני שונא את איך שאת פאקינג גורמת לי להרגיש שקד" קולו העמוק נשבר והו...
