קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה

חלק 18

נקודת מבט אדם:

השמש האירה מהחלון לכל עבר ,עיניי היו פתוחות לרווחה ,עם ידי מאחורי ראשי.
הבטתי בה ,היא ישנה בשלווה ,עיניה הכחולות היו עצומות ופאק כל כך רציתי להביט בהם עכשיו. שפתיה היו נפוחות משינה ,ושיערה היה מבולגן בצורה יפה ,נוחת על המיטה.

היא משגעת אותי.
מחרפנת אותי.
מוציאה אותי מדעתי.
בחיים לא רציתי ככה משהי, כולם תמיד שיעממו אותי כל כך.
אבל איתה זה לא ככה,עם כמה שאני אוהב להביט בה שאני חודר אליה עם אצבעותיי, ועם כמה שהייתי מת לזיין אותה. ועם כמה שהיא מחרמנת אותי עד כאב.
לא היה אכפת לי פשוט ששתינו נשב מול הים ונדבר. הייתי רוצה לשמוע עליה הכל.
לראות את החיוך הזה שלה ,כזה שבקושי רואים ,היא לא מרבה לחייך. היא מסקרנת אותי,וזה גורם לי לרצות להיות קרוב אליה.
היא מצד אחד אחת הבחורות החזקות שפגשתי ומצד שני היא פגיעה כל כך.
היא חוותה כל כך המון כאב אני פשוט יודע את זה וכל שנייה שלי שאוכל לגרום לה לחייך שווה הכל.

אני לא אחד כזה שמתאהב וזה כנראה גם לעולם לא יקרה.
אבל אני יודע דבר אחד ,הקשר שלי איתה הוא לא כמו עם בחורות אחרות ,הוא עמוק יותר, המבט איתה מגלה לי עולם שלם עליה.
ואני לא אתן לה להפוך להיות כמוהם לא משנה כמה היא תרצה שאזיין אותה.
אני לא אעשה את זה,זה לא מגיע לה.
לא מגיע לי משהי כמוה,ולכן אני לא אקבל אותה. אני לא אסכים לעצמי גם אם אצטרך למות מרוב שארצה אותה ,אני לא אזיין אותה.

היא מיוחדת וזה לא מגיע לה ,אני לא אהרוס אתה מה שיש לנו.
את הקשר היחיד עם בחורה שאיי פעם ראיתי אחרת.
אני כל כך שונא לאכזב אותה, ביום הזה במסיבה ,שהוא דיבר אליה ככה ,אני לא יכולתי לעמוד בזה .
פוצצתי אותו מכות ולא שלטתי בעצמי ועם כמה ששנאתי לאכזב אותה,הייתי עושה את זה שוב. כי זה הגיע לו .

ושהיא אומרת שהיא מפחדת ממני.
אני באמת לא יודע מה לעשות,כואב לי.
אבל אני גם שמח ,לפעמים אני שמח שסוף סוף הנה היא תברח ממני ,סוף סוף אני לא אפגע בה והיא תתרחק ממני.
הנה עכשיו היא תתנהג אליי כמו שמגיע לי.
אבל תמיד בסוף אנחנו שוב באותו המצב כמו עכשיו באותה המיטה.
כמהים כל כך אחד לשנייה, היא מצד אחד מפוחדת אבל אני יכול לראות בעיניים שלה שהיא נהנית מהסכנה .
ואני.
אני סובל כל דקה איתה שאני לא בתוכה.
עד שכואב לי ,אני סובל כל דקה איתה שאני לא מבין פאקינג מה קורה לי בגוף.
אני מנסה להיות רע כדי שהיא תברח,אבל היא רק מתקרבת יותר קרוב וגורמת לי לאבד עשתונות. מספיק רק מבט אחד שלה ואני משתגע. רק נגיעה אחת שלה מוציאה אותי מדעתי.
אבל עם כמה שאני סובל להיות איתה ככה.
אני סובל שהיא לא לידי, שאני לא יודע איפה היא ומה היא עושה,שאני יודע שמה שהיא רוצה זה שאתרחק.
אז אני סובל באמת. אז אולי נגזר עליי לסבול בכל מקרה ,כי אני בן אדם כזה ואם היא הייתה מכירה אותי באמת. היא הייתה בורחת.
אם היא הייתה מכירה את כל המעשים הנוראיים שלי היא לא הייתה פה ואני יודע את זה . אני לא ראוי לה.
ואני שונא כל דקה לידה שאני שוכח את זה.
אסור לי לשכוח לרגע.
אני צריך לגרום לה לשנוא אותי ,להעיף אותה מהחיים שלי ,להיות כל כך רע שהיא לא תחשוב להביט בפניי גם אם אתחנן ,אבל אני לא עושה את זה .
כי אני מפחד כל כך לאבד אותה, את המשהו הלא מוגדר הזה שיש בינינו.