קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה

חלק 22

אני רגילה לחושך.
תמיד הייתי אם זה כי סגרתי את התריסים עד סופם שכמעט נשברו כדי שלא יכנס אור אחד קטן,או כי תמיד האור שלי בחדר היה מכובה מלכתחילה הוא היה מיותר.
אם זה כי לרוב יצאתי מהבית רק בחושך אפילו לים ,אהבתי לראות את הגלים פחות תכולים היה בהם קצת צבע שחור אפילו.
ואם זה כמו עכשיו. הרגע הזה שפגעתי בעצמי עד זוב דם, שפגעתי בעצמי עד כדי כך שראיתי את השחור מקיף את כל עיניי.
הרגע הזה שאני כבר לא שולטת על גופי ,חושך ושחור מכל עבר.
אז כן אני רגילה לחושך ,אני רגילה לצבע השחור בחיי.
אני מקבלת אותו אליי מזמן השלמתי עם זה שלא משנה מה קורה תמיד בסוף הוא יופיע ,ואם לא ,אני אגרום לעצמי לחזור אליו אני והוא בלתי נפרדים.

השקט היה חד ,אפילו קצת מפחיד.
עד שהכל חזר אליי בבום.
הקולות מסיביבי נהיו חזקים,צעקות,בכיות.
אני לא מתה.
ואני מרגישה את זה שוב הכאב חד וחזק הבטן התחתונה שלי כואבת הרגל והיד שלי שורפות אני בקושי מרגישה אותן והראש שלי מסוחרר.
ואני יודעת שאני יכולה לפקוח עיניים אבל אני לא רוצה.
אני רוצה להשאר פה עוד קצת בחושך בשקט.
למה אני עדיין חיה? עדיין סובלת? עדיין מרגישה כאב חד בלב שלי וכאב חד בגוף שלי?

"אני לא מבינה מה אתה אומר לי בעצם ,שהיא מתה?" הקול של אמא היכה באוזני בכאב ,אני נוטרת לה המון כעס ומענישה אותה על כך בכל יום,אבל עכשיו הקול שלה רועד כאילו באמת אכפת לה ממני כאילו היא באמת מפחדת שאעזוב.
זה אפילו קצת מצחיק אותי,תמיד דמיינתי את הרגע שאמות , דמיינתי את עצמי מסתכלת מלמעלה על כולם רואה את אמא ממשיכה בחייה, את אבא חש הקלה שעכשיו הסוד שלו לא יתגלה לעולם,את אור ששמחה שסוף סוף אחותה המשוגעת נעלמה מין העולם.
תמיד הרגשתי שאני רק מעמסה לעולם והעולם הוא מעמסה לי אז למה לי לחיות? להעניש את כולם וגם את עצמי .
אני בטוחה שהייתה תקלה שנולדתי בטעות שאיכשהו נפלטתי לפה ,לתוך העולם הזה.

המשכתי להאזין לקולות מסביבי
קול גברי דיבר עם אמא שלי וניסה להשאר רגוע ומתון למרות צעקותיה הרמות.
"גברת לוי אני אסביר לך את המצב נכון לכרגע הבת שלך לא התעוררה במשך שבוע ,אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לטפל בה המצב לא נראה טוב,היא איבדה המון דם שנוצר מפגיעות ברורות של סכינים שישאירו לה צלקות במקרה והיא תתעורר"
זעקות הבכי הדרמטיות של אימי הדהדו בחדר.
אני באמת לא התעוררתי שבוע?

שמעתי את רגליו לוקחות אותו מהחדר. והקולות של משיכות האף של אימי הדהדו בחדר כמה דקות ,הרגשתי אשמה פתאום והתלבטתי אם לפתוח את עיניי אבל לא יכולתי רציתי להנות מהחושך בעיניי עוד קצת לפני שאתמודד עם המציאות שיצרתי.
זו לא הייתה התוכנית שלי. זה לא מה שרציתי שיקרה ,רציתי דבר ברור אחד למות.
לא דבר אחד מכל מה שקרה במיוחד לא החלק שבו אני חיה ונושמת ,שומעת את הבכי של אימי.

"למה את עושה לי את זה שקד?" הקול שלה היה שבור וצרוד ,ידעתי שכשאפתח את עיניי אראה את פניה רטובות ואדומות.
"אני לא מבינה איפה טעיתי מתי הפכת לכזו? אל תלכי לי שקד בבקשה" היא תפסה בידי וחבקה אותה אליה.
"אני מתחננת אני אוהבת אותך גם אם את לא מתייחסת אליי שאני מדברת אלייך וגם אם את מסתכלת עליי בשנאה אני תמיד אוהבת אותך"
הלב שלי התכווץ כאב לי כל כך לשמוע אותה ככה ,אני יודעת שפגעתי בה בכל פעם שהתייחסתי אליה ככה אבל לא יכולתי אחרת.
לא יכולתי להתמודד עם הכעס שלי שהבנתי מה קרה ,כמה פגעו בי,כמה רצחו לי את הנפש והיא הייתה שם שתי חדרים לידי.
כעסתי שלא שמה לב מה קרה,שלא שמה לב איך פתאום הייתי נעלמת והוא בעקבותיי ,בעלה מי שהיא התחתנה איתו והביאה אותי לעולם איתו.
רוצח לי את הנפש. היא לא ידעה ולא יכולתי לספר ולהעלות את זה על הלשון ,אז היא פשוט לא הבינה מה קרה לי ,איך השתניתי ככה.
וכל הכעס שצברתי במהלך כל השנים הופנה אליה ,האשמתי אותה בהרבה ממה שקרה.
אם רק הייתה יותר ערנית ,היא הייתה יכולה למנוע הכל. אבל היא הייתה עסוקה יותר מידי בעצמה.
"אני אמא שלך את לא יכולה לעזוב אותי" היא אמרה לחלל האוויר מנסה להאמין לדבריה ,היא ידעה שהמילה אמא לא אומרת לי כלום. היא לא תירוץ לשום דבר.
ולא משהו שמשנה את דעתי .
ואני היחידה שיודעת למה ,כי מה שהכי פגע בי זה שהוא היה אבא שלי .
אבא שאמור להוות משהו כל כך אחר עבורי הרס לי את החיים.
אבא שאמור להתעצבן על אחד שנוגע בי ,שאמור לגונן עליי ,הוא זה שפגע בי הכי הרבה. לכן המילה אמא היא כלום בשבילי כי אני יודעת כמה המילים האלו פוגעות בי.
כמה הם לא מצדיקות כלום.