קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה

חלק 29

הבטתי על גופי במראה שהשקיפה על המקלחת ,הצלקות בהקו באור החזק בחדר.
חלק ישנות יותר ודהויות עד שכמעט ולא רואים אותן ,וחלק טריות ומכוערות במיוחד.
ובשבילי לכל אחת יש את הסיפור שלה.
הדהויה ביותר שכבר בקושי ורואים אותה היא המכוערת ביותר עבורי, רק אני יודעת את הסיפור שלה.
יצאתי מהמקלחת ועטפתי את גופי במגבת,בדרך כלל אני נוהגת להתלבש בתוך חדר המקלחת מהסיבה שאני לא בבית שלי ואין פה יותר מידי פרטיות,אבל עכשיו לא היה לי כוח לכן החלטתי שאצא ואתלבש בחוץ .
גל ונועה עזבו לפני כמעט שעתיים ,לאחר שניחם אותי אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו פה.
זה קצת מצחיק שמי שמנחם אותי מאדם זה אחיו. אני סקרנית לדעת עליו יותר,למה הוא פה? מה החתול השחור שעבר בינו לבין אדם?
הוא כמו חידה לא פתורה עבורי .
אבל לפעמים אני הייתי מעדיפה שלא יהיה פה למרות הנחמה שמהווה עבורי ,המעמסה הרגשית של לראות את פניו שמזכירות את של אדם כל כך. והקול שלו שכל פעם מחדש גורם לי לחזור לקולו העמוק של אדם.

התלבשתי במהירות , מחר חוזרים לסוף שבוע לבית ,טוב לא כולם חוזרים רק אני מפני שהגעתי השבוע נותנים לי להתרגל לאט ולכן מאפשרים לי לחזור השבוע הביתה.
התיק שלי כבר מוכן וארוז ,ולמען האמת אני לא יודעת אם אני שמחה לגבי זה.
עם כמה שאני שונאת את המקום הזה , הבית מהווה עבורי דבר שלילי.
שילב נכנסה לחדר וקטעה את מחשבותיי ,"את חוזרת מחר נכון?"
היא התיישבה לידי במיטה.
הנהנתי לה בשקט ,היא חייכה חיוך חמים "יהיה בסדר" היא הניחה עליי את ידה על הירך שלי ונטעה חום בעיניי.
הדלת נפתחה ועדן הביטה בנו שילב הורידה את ידה ממני במבוכה כאילו עשתה משהו לא בסדר ,עם כמה שנראה שהם אוהבות אחת את השנייה , הזוגיות שלהם לא בריאה בכלל.
לא שיש לי זכות לדבר בכלל ,אחרי כל מה שהיה לי עם אדם אני מודעת שזה היה רעיל ,זה לא יכל להיות אחרת .

_
קרנות האור נכנסו לעיניי והצליפו בהן במרוצה.
עצמתי את עיניי בחוזקה,והבחילה החלה להתרחש בבטני ,קמתי במהירות ,לאחרונה הזנחתי את המשקפי שמש שלי בצד ופחות נתתי מקום להתקפי חרדה שנובעים לי מקרנות האור ,וזה גרם לי להתקפי חרדה , מזכירים לי שבחיים לא אוכל להתגבר על זה. שתמיד קרני האור יחדרו לעיניי ויזכירו לי את אותם הרגעים.

_
יצאתי לבחוץ אוחזת במזוודה,מביטה בשער האפור והבלוי שכלא אותי כאן במשך שבוע.
המדריכה עינת ליוותה אותי לבחוץ וראיתי את המכונית של אימי חונה מולי.
לא התגעגעתי אליה בכלל ,לא רציתי שתשאל אותי כלום על השבוע הזה ולא תצפה שאספר לה חוויות. קיוויתי שזו תהיה מונית שתיקח אותי.
גררתי את המזוודה אל הרכב והנחתי אותה בתא המטען ,התיישבתי מאחורה, לא רציתי לשבת לידה ,לא רציתי להביט בעיניה.
כעסתי עליה כל כך ,כעסתי ששמה אותי במקום הזה ונטשה אותי ולא יכלה יותר להתמודד איתי,כעסתי שכל השנים האלו חיה עם הבן אדם שהרס אותי נפשית ופיזית .
שנאתי אותה כל כך.
היא שתקה לכמה רגעים ואז פצעה את פיה "איך היה?" שאלה בשקט.