הבוקר שוב הגיע.
לפעמים השמש זורחת ומסנוורת את עיניי,מלטפת,ולפעמים כמו עכשיו,אני מרגישה שהיא שונאת אותי.
זה אישי. אני בטוחה,קמתי וטרקתי את החלון שהסתיר עכשיו כל אור שהגיע מבחוץ לחדרי החשוך גם ככה.
אני שונאת אור.שונאת.
והפייק שכתבתי למעלה שלפעמים כיף לי שהוא על עיניי ,זה שקר הפעם האחרונה שזה קרה ,הייתה טוב ממזמן.
קמתי מהמיטה בלית ברירה .
והלכתי אל השירותים,מתבוננת על פניי.
הם לא נראות שונות אבל כל פעם אני מסתכלת מחדש,זו באמת אני?
נו נכון,זו אותה שקד.
לבנה כל כך . עם שיער שחור כל כך. והפנים שלי ,טוב הם לא בדיוק יגרמו לאנשים להתקרב אליי, ולא זה לא בגלל מראהן ,עיניי כחולות ,אמא תמיד התפארה בהן ,והשפתיים שלי גדולות שכולם חיכו לרגע שאמלא אותם באודם ו"אנצל את יתרונותי" ככה הם קראו לזה.
כולן דיברו על היום ששקד תשים איפור,על היום ששקד תלבש את החולצות האלו והשמלות האלו.
אז מה קרה לילדה הזו?
לילדה שלבשה שמלות סגולות ,וקשת עם חד קרן, שכל יום שהלכה לישון פחדה מהחושך.
ועכשיו ,עכשיו אני רק מנסה להחשיך אותו כמה שאפשר.
כדי שאולי רק אולי בבוקר הקרן אור לא תבזיק בעיניי.
הסתכלתי במראה החדש שלי והנחתי את המברשת.
האיילינר העבה שעל פניי מתעבה יותר ולא במכוון , העין התכולה שלי נעלמת בתוכו, וזה נותן לה נפח מאיים וקודר.
אני אוהבת את זה. שלא יתקרבו ולא ישאלו בשלומי היום.
ואודם. אדום ועבה כזה שצועק לא להתקרב.
ירדתי למטה ,יורדת את המדרגות בכבדות,שהתיק גב שלי מתנדנד על ידי ,מושפל.
אמא בדיוק עברה על פניי ,זרקה מבט חטוף על פניי והמשיכה ללכת.
היא נעמדה מול האח במטבח,וחתכה ירקות בשקט.
"את לא חושבת שזה עבה מידי" היא אמרה בשקט בטון שקט ומתחבא.
זה עובד אפילו היא פוחדת ממני.
גלגלתי עיניי בזלזול וזרקתי לתיק בקבוק קולה.
"את לא לוקחת אוכל?" היא שאלה הפעם בדאגה. כאילו שיש לה על מה.
גלגלתי עיניי בשנית אל מול עיניה ,מקווה שזה יספיק . וזה הספיק היא סגרה את פיה ושתקה.
היו לה כזה המון דברים להגיד ,אני יודעת.
היא לא רצתה שכך אגדל להיות ,היא לא רואה עליי חיוך כמעט ולעולם. ןהכמעט הזה לא קריטי בכלל ,בקושי קיים.
היא פוחדת ודואגת לי ,אבל אפילו הדאגה הזו לא מגיע לה.
הכל בגללה. מגיע לה לא לראות אותי מאושרת לעולם, שתחייה עם ייסורי מצפון כל חייה. לא אכפת לי.
יצאתי לבחוץ,האור הדהד בראשי ובעיניי הוצאתי את המשקפי שמש שלי.
והנחתי אותן על עיניי ,כן עכשיו יותר טוב ,עוד יותר מאיים פחות קשר עין. ופחות אור.
נכנסתי לתיכון באיטיות ,עושה כאילו אני בפלאפון שפתאום נראה לי מעניין כל כך ,מכנסי הדגמח שעל גופי וחולצה שחורה ומאיימת, בחנתי שוב מה שלבשתי,מספיק מאיים.
פתחתי את דלת הכיתה והתיישבתי במקום האחרון של הכיתה שלמזלי היה פנוי.
והנחתי את הראש על השולחן כמו בכל יום.
רק שהפעם זה היום הראשון של השנה.
וזה יגרור אחריו עוד יום ועוד יום ועוד יום .
אוף אין לי כוח ! אני רוצה הביתה, לא בעצם לא יש שם את אמא. אני ל...
"היי ילדונת" קול של גבר מחוספס ומאיים מעט נגלה אליי בין מחשבותיי.
הרגשתי מגע בכתפי. מגע שעצבן אותי כל כך.
הרמתי את ראשי והסתנוורתי מהאור שבכיתה המשקפי שמש כבר לא היו עליי. והנה עכשיו כל עיניי הכחולות והרכות ,נקודת החולשה שלי מלהיות מאיימת מתגלה.
הבטתי בו,שיערו שחור פחם כמעט כמו שלי ,ועיניו ירוקות ומאיימות כמו של החתולים שאני לא רוצה להכנס איתם לסמטה חשוכה.
"את חרשת?" הוא הרים את גבתו
גיכחתי ,"סליחה מה" שאלתי בקול רם ותקיף יותר.
"הו לפחות את לא אילמת,אז עכשיו תקשיבי לי טוב ,זה" הוא הצביע באצבעו על השולחן שישבתי עליו "המקום שלי!"
הקול שלו צרם באוזניי,והאור הבהב בעיניי,קמתי באיטיות ,אוספת את חפציי ,ואז שהוא הפסיק לדבר והנחתי את המשקפי שמש על עיניי ,נתתי לו בעיטה בביצים והלכתי במהירות,מהר מאד מצאתי את עצמי בחוץ לכיתה
וחייכתי ששמעתי את צעקותיו,ראיתי מבעד למשקפיים השחורות שלי את כל הילדים נועצים בי את מבטם, אז נעצתי בהם את שלי ,הם הורידו אותם מיד.
אף אחד לא מתעסק עם שקד.
שקד הקרה המוזרה,והמשוגעת.
ככה כולם קראו לי תמיד ,אני אולי עוטה עליי משקפיים שחורות ורואה שחור,אבל לשמוע אני שומעת מצויין, ותאמת השמועות האלו גורמות לי לחייך.
****
פרק ראשון איזו התרגשות.
טוב אז אני כבר יודעת שהספר הזה יהיה קרוב לליבי , שווה לכם להשאר ❤️
YOU ARE READING
קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה
Romanceהבטתי בו בעיניים הירוקות שלו ,שהביטו בי בשנאה, באש ששרפה את עיניי. "למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי בשקט שנשימותיו הקצרות מורגשות על אפי, קרוב כל כך, ממסמרות אותי חזק יותר לקיר ,בפחד. "כי אני שונא את איך שאת פאקינג גורמת לי להרגיש שקד" קולו העמוק נשבר והו...
