ההפסקה התחילה .
ככה שכולם יצאו מהכיתות והספסל שאני יושבת עליו עומד להתמלאות.
הנחתי את המשקפיים שלי על עיניי שוב.
עכשיו מביטה בכל הדמויות שיצאו מהכיתות.
חלק מפטפטות עם חברות לידם.
וחלק נותנות יד לבן זוג שלהם.
ואני ,שקד.
יושבת על הספסל לבד מפחדת מהם.
שלא יתקרבו.
קמתי ולקחתי את התיק על גבי ברישול.
והתחלתי ללכת והרגשתי שאני נתקלת במשהו קשוח וקשה.
הרמתי את עיניי מהרצפה והבטתי בו .
זה הוא שוב, המעצבן עם עיני החתול.
בדרך כלל הייתי מתנצלת על שנתקלתי במישהו אבל לא.
לא מגיע לו, הוא הסתכל עליי במבטו המאיים עוד יותר ,הוא לא צריך איפור או משקפי שמש הוא מאיים ככה כמו שהוא.
"תגידי מי את חושבת שאת" הוא תקע לי מבט נועץ.
"מי אני צריכה להיות?"אמרתי באדישות וקור תוך כדי התעלמות ממנו והמשכתי ללכת.
הוא תפס אותי מהתיק שלי ככה שנעצרתי ולא יכולתי להמשיך ללכת.
"תקשיבי לי טוב מי שלא תהיי,ולא מעניין אותי מה השם שלך ,את לא רוצה להתעסק איתי תאמיני לי."
קשה לי להודות בזה ,אבל אני באמת לא רוצה להתעסק איתו ,אבל אם הייתי השקד של פעם אולי זה היה מעניין אותי,אבל היום אני כבר לא מפחדת מכלום.
גיכחתי בקול כדי שישמע, והוצאתי את הכתפיות של התיק מידיי והתחלתי ללכת לכיוון השער.
הוא נשאר שם עם התיק שלי בידו .
לא הסתובבתי לאחור אבל שמעתי ,שמעתי את כל הבנות שבאות אליו ואומרות לו ,לא להתקרב אליי ושאני מוזרה.
ולזרוק את התיק שלי לפח. שמעתי הכל.
אבל את הקול שלו לא שמעתי, הוא שתק.
אני לא הולכת להתבכיין עכשיו שתראו איך כל הבנות באו אליו ואני נשארתי לבד.
כי זה באמת לא מעניין אותי. אני עשיתי את זה. לעצמי, אני הרחקתי ממני את כולם.
נכנסתי הביתה ,הוא היה ריק למזלי.
בלי דיבורי ההתחנפות של אימי ,שמנסה לשאול כמו כל אמא רגילה איך היה היום שלי בבית ספר. כי היא לא.
אני לא הילדה הרגילה הזו שתענה לה.
נכנסתי לחדר והסתגרתי בתוכו.
הורדתי את המשקפיי שמש שלי והתיישבתי במיטה , הבטתי במראה החזות שלי נגלתה לעיניי. התבוננתי במבט שלי ,והגרון שלי סחב איתו גולה גדולה של כאב שבלעתי ואז ברגע זה יתפרץ.
הדמעות שלי שאיימו לקרוע את אותו כדור בגרון התפרצו בבת אחת .
וזה לא היה הבכי הזה שבוכים לבד בשקט.
זה היה בכי של כאב.
אמא לא בבית והסכמתי לעצמי להתפרק בקול.
זה היה בכי בקול ,בכי שאתה מצטמק רק מלשמוע אותו.
הכרית שלי התמלאה באיילינר העבה שלי.
וברטיבות של דמעותיי.
וככה נרדמתי.
בתוך דמעות וכרית לבנה עם כתם שחור.
***
הקולות לידי רעמו באוזניי.
זה צעקות ושמחה . הרגש שאני הכי שונאת.
הרמתי את ראשי מהשולחן והבטתי במורה שפחדה ליצור איתי קשר עין.
הצלצול הגיע. וקמתי מהמקום עם הידיים שלי בכיסי הז'קט הרחב שלי.
YOU ARE READING
קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה
Romanceהבטתי בו בעיניים הירוקות שלו ,שהביטו בי בשנאה, באש ששרפה את עיניי. "למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי בשקט שנשימותיו הקצרות מורגשות על אפי, קרוב כל כך, ממסמרות אותי חזק יותר לקיר ,בפחד. "כי אני שונא את איך שאת פאקינג גורמת לי להרגיש שקד" קולו העמוק נשבר והו...
