שקד:
הוא עמד ממש מולי ,וריחו המשכר היכה באפי.
עיניו היו על עיניי ,פיו היה קרוב מידי לפי.
,ידו ריצדה על לחיי ,וליבי הושפע מקרבתו.
"אני רוצה שתגן עליי" ברגע שהמילים בקעו משפתיי הרגשתי הקלה ,נמאס לי להלחם בעצמי ,נמאס לי לפחד .
ועכשיו אני רוצה שהוא יגן עליי,אני רוצה שלפחות מישהו אחד בחיים שלי יהווה לי הגנה ,אני צריכה את ההגנה שלו.
נשימתו הורגשה על אפי וכבר יכולתי לחוש את מגע שפתיו על שלי,אבל הוא הרפה והתרחק ,משאיר אותי שעונה על הקיר ,ולגמרי זקוקה לעוד ממנו.
"תעלי למעלה ותתקלחי" הוא אמר בקור ,שנטף מקולו,בקור שהגיע אחרי החום שהשפיע עליי כל כך.
ושוב הרגשתי מטופשת, כי הוא השפיע עליי כל כך. איך הוא יכול לדבר בקול כזה ,אחרי הרגע שהיה פה עכשיו?
למה אני לפעמים לא מצליחה לזהות אותו ,זה כאילו יש שני אנשים בתוכו אחד רך וחמים ואחד קר ונוקשה.
עליתי למעלה כדבריו ,זה לא שהתכוונתי להתווכח ,עיניי נתקלו במסדרון הרחב של ביתו .
הדלתות היו רבות מידי בשביל לזכור מה נמצא איפה, לא הייתה לי ברירה והתחלתי לפתוח דלת אחר דלת.
לאחר שלוש חדרי שינה מעוצבים ,פתחתי דלת שהובילה לחדר מלא בכלי מלחמה ,העברתי יד על זרועי מנסה להרגיע את הצמורמורת שהתפשטה בי.
התקרבתי אל הכלים שהיו תלויים על הקיר ,זה לא היה רובים,זה היה גרזנים ,שוטים, מוטות,סכינים.
הבטתי בהם בסקרנות תוהה לעצמי כמה כאב הם יכולים לגרום ואם כמה שלא הייתי רוצה להודות בזה ,משך אותי לדעת איך הכאב הזה מרגיש.
למה יש פה כל-כך המון כלים? לא מספיק להם רובים? הם בטח מענים את האוייבים שלהם.
צמרמורת של פחד חלפה בגופי.
גם אדם פעם עינה אנשים עם הכלים האלו?
זה לא נשמע לי מופרך כל כך למעשה זה דיי הגיוני,אבל לא רציתי להודות בזה.
המשכתי להכחיש בראשי שגם אדם חלק מכל זה. חלק מלענות אנשים. חלק מלגרום לאנשים כאב ,חלק מהאכזריות המתפרצת של החדר הזה.
"מה את עושה פה?" קול גברי וכבד נשמע מאחוריי ,דמי רתח בפחד , הסתובבתי לכיוונו רועדת ,פניו היו מגולחות שערותיו האפורות עיטרו את שיערו הכהה בנדיבות,הצלקת העמוקה מעל הגבה שלו נראתה מפחידה יותר.
מבטו היה מפחיד,אכזרי ואפל.
"א..ני" ניסיתי לפתוח את הפה ולהסביר אבל לא יכולתי ,הייתי חרדה, הייתי מובועתת.
עיניו היו ירוקות אבל מהסוג המאיים ,לא רציתי לטבוע בהם ואפילו לא לרגע ,רציתי לברוח. רציתי שימצמץ רק כדי לא להביט בעיניו.
היה לו את העיניים של אדם ואת הצבע עור והשיער של תומר ,אבל לא מצאתי בו שום דמיון לגל .
"למה את פה קטנה?" הוא אמר בזלזול.
ניסיתי לדבר אבל קפאתי ,נראיתי כל כך דבילית,למה אני בכלל מרגישה אשמה כל כך? זה לא שעשיתי משהו רע.
"מה יש לך עם הבן שלי?" הוא נהיה רציני אך נראה פחות כועס.
"אנחנו...ס..תם ידידים" גמגמתי.
"אני מוכר לך?" שאלתו הקפיצה את ליבי שחשבתי שעוד שנייה אתעלף.
אם הוא שאל את זה ,אז אני לא מדמיינת הוא באמת מוכר לי.
YOU ARE READING
קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה
Romansaהבטתי בו בעיניים הירוקות שלו ,שהביטו בי בשנאה, באש ששרפה את עיניי. "למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי בשקט שנשימותיו הקצרות מורגשות על אפי, קרוב כל כך, ממסמרות אותי חזק יותר לקיר ,בפחד. "כי אני שונא את איך שאת פאקינג גורמת לי להרגיש שקד" קולו העמוק נשבר והו...
