שקד:
פקחתי את עיניי לאט, והפעם לא התעוררתי מקרני השמש.
כי מאז שאדם שם לב שהשמש משפיעה עליי לא טוב , הוא סגר את התריסים לגמרי,ככה שהחדר תמיד חשוך בבוקר.
אדם ישן לידי ,בשלווה וברוגע ,אהבתי להתבונן בו ישן ,זה היה אחד הדברים האהובים עליי.
שוב חלמתי בלילה על אבא,על אחת מהפעמים שאנס אותי וגרם לי לקפוא ,על אחת מעשרות הפעמים שרצח אותי שוב,למרות שכבר מתתי.
אני בטוחה שזה גרם לי לצעוק מתוך שינה ,אני בטוחה שאדם שם לב לזה ובטח הערתי אותו.
ומי יודע מה צעקתי ,אולי אמרתי דברים שלא התכוונתי שישמע.
קמתי מהמיטה בשקט, לא רציתי להעיר את אדם הפעם.
מילותיו של אדם רצו בראשי במעגלים.
הזמן שלי קצוב פה .
אבא שלי מחפש אותי.
ומתישהו כבר לא יהיה לי לאן לברוח.
אני יודעת שאדם יכול להגן עליי ,אבל בסופו של דבר אם המשטרה תתערב ,זה יכול לסבך גם אותו ,ואני לא רוצה שהוא יסתבך בגללי.
לא מגיע לאף אחד לסבול מכמה שאני פחדנית.
במיוחד לא לו.
לפעמים אני רוצה לארוז את דבריי וללכת מפה ,לברוח מהכל,לברוח ממנו,לברוח מכל מי שאני מכניסה אותו לצרות שלי.
אבל ברגע האחרון אני מתחרטת ,כי אני יודעת שממנו אני בחיים לא אוכל לברוח.
המחשבה הזאת מנחמת ומפחידה אותי בו זמנית.
מנחמת אותי ,כי אני יודעת שאם יש מישהו שלא יוותר עליי זה הוא ,ומפחידה כי גם אם ארצה לברוח ממנו הוא לא יתן לי.
ואיתו אני לא יודעת מה הגבול, האהבה שלו מסוכנת ,קיצונית.
ירדתי למטה במדרגות ,מתפללת שלא אתקע באחד מבני ביתו .
וגם אם כן אז שזה יהיה גל.
אני אוהבת להיות לידו ,משום מה אני מרגישה רגועה לידו ,נורמאלית, מוכלת.
היום יום ראשון אז הוא בכל מקרה אמור לחזור לפנימייה ,אבל השעה חמש בבוקר אז הוא עדין אמור להיות פה.
ואכן דמותו נגלתה אליי ,הוא נשען על ארון מוציא ממנו בגדים לתוך מזוודה גדולה .
החלון השקיף על פניו השזופות ,גורמות לו לזהור במין יופי טהור וקסום כזה.
"אתה הולך?" אמרתי לאחר דקה שהבטתי בו בשקט ,סוקרת את נימי פניו.
הוא הסתובב והבחין בי מביט בי לרגע ארוך "כן" הוא חזר להכניס את דבריו למזוודה.
" שכחתי להגיד לך ששילב שאלה אותי איפה את ,לאן נעלמת פתאום" אהבתי אותה ,וזה שהיא דאגה לי חימם את ליבי.
"תגיד לה ש..." נתקעתי בדבריי.
"להגיד לה שמה? שחזרת לגור עם מישהו מפוקפק ,בבית המפוקפק שלו?" הוא גיכך.
"די גל"
"טוב אני אפסיק" הוא הוציא עוד חולצה וקיפל אותה.
"אתה באמת חושב שאני סתומה שאני נשארת פה נכון?"
הוא היישיר אליי מבט "זה שאלה רטורית"
"אבל אתה לא יודע בכלל למה אני פה"
"את צריכה לחזור לפנימייה שקד" עיניו היו טהורות כל כך ,אבל מלאות באש קולחת.
"את מודעת לזה שאת לא יכולה פשוט לברוח מהחיים שלך ולהתחבא פה ? אני לא יודע מה קורה לך בבית ,אבל תאמיני לי שפה זה לא הפתרון"
YOU ARE READING
קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה
Romantizmהבטתי בו בעיניים הירוקות שלו ,שהביטו בי בשנאה, באש ששרפה את עיניי. "למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי בשקט שנשימותיו הקצרות מורגשות על אפי, קרוב כל כך, ממסמרות אותי חזק יותר לקיר ,בפחד. "כי אני שונא את איך שאת פאקינג גורמת לי להרגיש שקד" קולו העמוק נשבר והו...
