אדם:
הרכב נסע בצורה חלקה על הכביש שנהיה חלק מהגשם שעדיין טפטף לו.
מחשבותיי נדדו אל כל מקום אפשרי חוץ מהכאב שגרמתי לה .
לא יכולתי להכיל את הדמעות שלה,את העיניים שנפלו בגללי,ואני לא יודע אם יהיה מי שינחם אותה.
אני לא מפסיק לחשוב על מה שעובר לה בראש, אני מפחד שתפגע בעצמה. כי אני יודע שיש לה נטיות כאלו.
וזה מפחיד אותי פחד מוות שאני כמעט מסובב את המכונית בחזרה לצד השני.
אני יודע שגל נמצא שם,ועובר לי בראש להגיד לו לדאוג לה.
אבל אני לא מסוגל, הוא בכל מקרה רואה אותי בצורה שחורה,ועכשיו אחרי ששברתי לה את הלב,אז בכלל.
ויותר מהכל אני לא רוצה שגבר אחר ידאג לה.
זה צריך להיות אני שם שמנגב לה את הדמעות.
זה צריך להיות אני שם שמחבק אותה,אבל זה לא.
כי אני גרמתי להם.אני שברתי לה את הלב. וזה אני שוב שריסק אותה.
דמעה בוגדנית חמקה מעיני.
דמעה שאני שונא ,דמעה שמראה על החולשה שלי אליה.
וזה כואב.
כי לשנינו יורדות דמעות,שנינו כמהים אחד לשני.
אבל אותי הכריחו להיות הרע.
אותי הכריחו לשבור לה את הלב.
למרות שאני רוצה אותה יותר מכל דבר בעולם.
ולמרות שאני מוכן לוותר על הכל רק בשביל להרגיש את המגע הכי קטן ומנחם ממנה ,רק מבט אחד אוהב של פניה עליי.
אם אבא שלי היה מאיים עליי ולא עליה ,הייתי רץ אליה ,הייתי נלחם.
אבל הוא איים לפגוע בה.
ולזה אני לא אתן לקרות ,אני אגן עליה בכל מחיר ,אני הבטחתי לה.
וכנראה שהפעם ההגנה היא מפניי.
כעבור חודשיים:
הזמן חלף לו מהר,מבצע רדף מבצע.
דם רדף דם. אני מרגיש שאני מאבד את הרוך שהיא הביאה לי.
המצפון שלי כמעט ונעלם ,תומר ואני סיכלנו עם אבא כבר יותר מעשרה מבצעים, והמשפחה שלנו השתלטה על משפחת מאדיסימו לחלוטין.
בהתחלה היה לי קשה, ריח הדם שרף לי, ואז אבא ביקש ממני לירות בילד קטן ,הסתכלתי עליו ,הוא צרח והשתולל על הכסא שהיה קשור אליו ,וראיתי בעיניו אותי.
הוא רק ילד.
ילד חסר אונים שנולד במשפחה הלא נכונה.
כל מה שרציתי היה לשחרר אותו ולברוח משם.
להעיף את הרובה מהיד שלי ,ואת הבגדים השחורים האלו.
אבל אבא צרח עליי ״תירה בו אדם״ הרובה רעד בידי ,וזיעה קרה נטפה ממני,הילד הביט בי רועד ומפוחד ,כמעט מתעלף.
״אבא בבקשה אני לא מסוגל״ התחננתי בקול רועד.
הוא התקרב אליי במבט קשוח ותפס אותי בחולצה ״היא ריככה אותך אני צדקתי ,לפני שבועות היית עושה את זה בלי מאמץ!״ הוא צעק בקול מחריש אוזניים.
לא היה לי מה להגיד על זה ,בעיקר כי ידעתי שזה נכון והאמת הזאתי זה הדבר הכי הרסני שיש בחיי כרגע.
אסור לי להראות חולשה מולו. בשבילה .אני חייב להרוג אותו,זה כבר לא יעזור לי להיות טוב בשבילה, אני צריך להפסיק לנסות להיות טוב.
אני צריך להיות רע,קשוח מחוספס.
כל מה שהייתי לפניה.
הידקתי את אצבעותיי על הרובה ועצמתי את עיניי כדי לא להביט בילד שאני עומד לקחת את חייו כרגע.
וזה באמת מה שקרה.
ועכשיו .
אחרי שעברו כמה מבצעים מאז, אחרי שיריתי בעוד עשרות אנשים ,אולי אני באמת חוזר להיות מי שהייתי, אולי אני באמת כבר לא מי שהיא הפכה אותי להיות.
אבל האמת היא ,שגם שהייתי טוב זה היה למענה ,וגם שחזרתי להיות רע זה היה למענה.
אז זה לא באמת משנה מי אני באמת ,כל עוד זה בשבילה.
אבל דבר אחד לא השתנה וזה הגעגוע השורף שלי אליה.
הגעגוע לריח שלה. לקול שלה. זה אוכל אותי מבפנים.
הכל מרסק אותי. ואני מרגיש שאין לי מאיפה לשאוב כוחות.
אני מתגעגע אליה כמו מטורף וזה פאקינג שורף.
אבל גם אם הייתי רוצה לראות אותה ,היא בטח כבר לא תרצה,היא אמרה בעצמה ,היא לא תתן לי עוד הזדמנות.
והיא צודקת ,חוץ מכאב לא הבאתי לחייה כלום,חוץ מצער,פגעתי בה.
וגם אם זה לא באשמתי זה עדיין קרה.
וזה הייתי אני שאמר לה את המילים הכואבות.
זה הייתי אני שהסתכל עליה במבט הכי קר בעולם כאילו היא זרה עבורי .
וזה הייתי אני ששבר לה את הלב.
עברו חודשיים מאז,ואני השתניתי המון.
אבל הרגשות שלי אליה לא השתנו.
הם רק גברו ,אז היה לי נעים להרגיש אליה .תחושה זרה אבל נעימה,אבל עכשיו זה מבעבע בתוכי כמו רעל שאני רוצה לשרוף.
זה כואב. אני שונא את זה. אני שונא את המחשבה שלי אליה.
אני שונא את הרגע שהרגשות שלי נוצרו,כי הכל בגללם, בלי זה לא הייתי פוגע בה ולשנינו לא היה כואב ככה.
לפעמים אחרי יום שלם שבו אני יורה בלי מצפון.
ומתאכזר בלי להרגיש כלום.
אני מגיע לבית .מתיישב במיטה חושב עליה ואז הן יורדות.
דמעות .
חולשה.
בשקט בשקט ,בחושך המוחלט ,במיטה שבה עשינו אהבה.
הן יורדות בלי לשאול. שורפות לי את הלחיים.
גורמות לי לרצות להרביץ ללב הזה שלי שפועם עבורה לא משנה כמה אשתנה ,כמה רע אהפוך להיות, או כמה זמן יעבור.
אני עדיין כמהה לה יותר מעל דבר אחר.
אני עדיין חושב עליה בכל יום בכל דקה בכל שנייה.
והדמעות האלו, מראות על כל מה שרע באהבה שלי אליה.
כמה חלש הן הופכות אותי.
כי בגלל החולשה הזאתי הייתי צריך לעזוב.
בחיים לא בכיתי כל כך הרבה בתקופה כזו קצרה.
למעשה מתי בכלל בכיתי ?
אז כל יום אחרי שאני משחית את הנשמה שלי .שופך דם בלי מצפון.
אני חוזר לפה ונזכר ,בקצת ממה היא הפכה אותי להיות.
חולשה הרסנית,אבל היא הופכת אותי לאנושי,לשפוי.
עד לבוקר שבו שוב אלבש את הבגדים השחורים ואת המסיכה הקשוחה על פניי ,את הקור ,את האכזריות ,ואסיר ממני כל מצפון אפשרי.
שוב חי.
שוב למענה.
בחולשה ובאכזריות .
באנושות ובחוסר לב.
הכל למענך שקד.
***
תהנו אוהבת מלא תודה על כל תגובה שלכם ועל כל דירוג או צפייה ❤️❤️❤️
YOU ARE READING
קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה
Romanceהבטתי בו בעיניים הירוקות שלו ,שהביטו בי בשנאה, באש ששרפה את עיניי. "למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי בשקט שנשימותיו הקצרות מורגשות על אפי, קרוב כל כך, ממסמרות אותי חזק יותר לקיר ,בפחד. "כי אני שונא את איך שאת פאקינג גורמת לי להרגיש שקד" קולו העמוק נשבר והו...
