קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה

חלק 13

"רק פעם אחת אדם אני לא מבקשת יותר פעם אחת ואז תשחרר אותי לתמיד."

הוא הביט בי כמו חיה טורפת שרוצה לצוד את הצייד שלה .
ואני רציתי אותו כל כך היה אכפת לי מכלום.
הוא התקרב לשפתיי באיטיות מעושה וכמעט נגע בהן ואז לחש עלהם "תארזי" הוא נשך את שפתיו בתסכול וקם ממני לובש את מכנסיו במהירות.

נשכבתי לאחור בתסכול כמהה לו ומבויישת כל כך. איך הוא יכול לסרב לי ככה?
דמעות היו בעיניי הייתי כל כך מושפלת.
לבשתי את הבגדים שלי במהירות ויצאתי מהחדר. לא מסתכלת לאחור.
"לאן את הולכת" הוא רץ אחריי שהגעתי כבר ללובי של האכסנייה.

"אני אקח רכבת" אמרתי עם דמעות בעיניי .

"את נורמאלית את יודעת איפה אנחנו בכלל?"

"לא אכפת לי אדם." אמרתי בביטחון מופרז.

"לא את לא!" הוא אמר בביטחון מופרז עוד יותר ותפס בזרוע שלי.

"תעזוב אותי" דמעה ירדה מעייני .
הוא חיזק את אחיזתו בזרוע שלי.
"אתה מכאיב לי" אמרתי בקול נשבר.

מבטו התרכך מעט והוא שחרר קצת מאחיזתו עדיין מחזיק בזרועי.

"תקשיבי שקד את תעלי איתי לרכב שמעת אותי!" מבטו נהיה מפחיד ומאיים.

"למה כי אתה תדאג לי?" שאלתי בטון מלגלג.

מבטו התקשח והוא עשה הבעה לא ברורה.
"אני לא אגיד את זה שוב" הוא אמר בטון מאיים .

גלגלתי את עיניי מול עיניו.

"שקד תיזהרי ממני" הוא הפנה מולי אצבע מאשימה.

הבטתי פגועה בעיניו וידעתי.
ידעתי שאין לי מה לעשות לבד אני בלי טלפון וכסף ואין לי מושג איפה אני.

נשמתי אוויר בתבוסה והרפיתי את ידי. הוא שחרר אותה.

"אז מה התוכנית שלך אנחנו רחוקים מהרכב ואין לך גם כסף"

"יש לי דרכים משלי"

-
עמדנו בחניון מלא במכוניות גדולות עם צבעים בולטים .
אדם דיבר עם מישהו שאני לא מכירה שהיה לבוש בחליפה שחורה ונראה בהחלט מרשים הבטתי באדם שהזיז את ידיו בכריזמה שלא ניתנת לפספוס.
האדם עם החליפה הנהן בהבנה והביט בי לשנייה והנהן שוב.
אדם סימן לי עם ידיו לבוא. הוא החזיק בידו שלט של רכב. ולחץ על הכפתור שמעתי צפצוף קרוב ממכונית אדומה ורחבה ,היא הייתה מרשימה אפילו מידי.

"בואי" אדם אמר ונכנס לרכב ,שתקתי ונכנסתי אחריו.
הוא התניע והתחיל ליסוע ,השקט לא היה שקט רגיל ,היה מתח קשה באוויר.
מתח רע.

"המכונית הזו שלך?" שאלתי סקרנית מעט.

"של המשפחה שלי" כן ברור יש לו מכוניות בכל מקום וקשרים בכל מקום. מה חשבתי לעצמי הוא בטח רגיל לקפוץ לים ולשחות למקום לא מוכר כי אנשים כמעט ירו עליו והרגו אותו.