יצאתי מהחדר שדמעות בעיניי, איך היא יכולה לעשות לי את זה? אני יודעת שהגזמתי אבל זה? היא פשוט תמסור אותי אלהם בלי שום הודעה מוקדמת?
השבוע הזה היה קשה כל כך בכל המובנים ,היה לי קשה מבחינה פיזית אני עדיין צולעת מעט וכואב לי עם כל צעד והיד שלי כואבת גם וקשה לי להחזיק בה דברים עד כדי כך שלפעמים הם נופלים לי.
כל מקלחת אני נאלצת לפתוח את המים ולהוריד מעליי את התחבושות לצפות הצלקת החדשה שעיטרה את רגלי שהמילה "כאב" כתובה בה באותו כתב משורטט ומכוער.
אני משועממת אין לי יותר מידי מה לעשות וזה גורם לי לחשוב המון ,אני לא יודעת מה יקרה מה העתיד יצפון לי ואני מפחדת.
כי עד כמה שהחיים שלי היו הרוסים הייתי הולכת לתיכון כמו כולם מה יהיה מעכשיו?
עם כל המחשבות האלו כבר כמעט שכחתי מכל מה שהיה לפני כן ,ממנו.
הוא נכנס לחיי בלי לשאול והתגנב לליבי אבל מתברר שזה לא היה יותר מחלום בראשי.
הרי לא הגעתי שבועיים לתיכון והוא לא טרח להתקשר. טוב בטח כבר לא אכפת לו ממני אחרי שהזדיינתי איתו הוא בטח כבר שכל ממני באותו הרגע .
אולי עדיף לי ללכת ולהתרחק מחיי קצת,ממנו מהחברים מהמשפחה.
גיכחתי לעצמי בקול .
להתרחק? כן .
לשם?לא.
נכנסתי שוב לחדר ,אמא חשבה וקראה ספר "מתי אני משתחררת?"
"צריך לבדוק ,נרגעת?" היא סגרה את הספר והביטה בעיניי.
"לא אני אף פעם לא ארגע.לא בקשר לזה"
התיישבתי על המיטה ושילבתי את ידיי.
"אני מבינה שרוך לא עוזר לך אז אני פשוט אגיד את מה שיש לי להגיד ,שאת משתחררת את נוסעת הביתה, את תהיי שם במשך יומיים יהיה לך זמן להפרד מהחברים ולארוז תיק ואז את תסעי לכפר הנוער" היא ירתה את הדברים כמו חץ בלי טיפת רחמים.
"זה התמיכה שלך בי? להעלים אותי מהעיניים שלך?" הקול שלי נשבר ודמעות מילאו את עיניי ,הרגשתי כל כך נבגדת.
"אני כל החיים תומכת בך במה זה עזר? את רק פוגעת בעצמיך שוב ושוב ,את צריכה להכנס למלחמה לא בי לא במשפחה שלך ולא בכל האנשים שסביבך תתחילי להלחם בעצמך."
המילים שלה פגעו בי כמו חץ מחוררות אותי,היא אף פעם לא דיברה אליי ככה נראה שבאמת כבר נגמר לה הכול אליי ,זהו התשתי אותה סופית.
"אבא ואור מאד דואגים שתדעי לך"
גיכחתי לעצמי אם היא רק הייתה יודעת מעניין אם המצב היה אחרת ,מעניין אם הייתי כאן באותו מצב או היא רק הייתה נכנסת לחדר באותם רגעים ומצילה אותי לא הייתי פה בבית חולים והיא לא הייתה בוכה ככה ושולחת אותי רחוק מכאן.
****
כיביתי את האור בחדר המוכר שלי וכל הפלאשבקים היכו בי, הבטתי בחלון שבו עמדתי ודקרתי את ידי ואז רגלי.
הרצפה נקייה כאילו לא היה כאן דם בכלל.
כאילו אין זכר לאותם רגעים.
הקול של אמא ואור מתווכחות נשמע עד לחדרי מעומעם,יצאתי מהחדר פוסעת על קצה רגליי והסתתרתי קצת לפני תחילת המדרגות,מאזינה בשקט.
YOU ARE READING
קֶרֶן אוֹר שְׁבוּרָה
عاطفيةהבטתי בו בעיניים הירוקות שלו ,שהביטו בי בשנאה, באש ששרפה את עיניי. "למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי בשקט שנשימותיו הקצרות מורגשות על אפי, קרוב כל כך, ממסמרות אותי חזק יותר לקיר ,בפחד. "כי אני שונא את איך שאת פאקינג גורמת לי להרגיש שקד" קולו העמוק נשבר והו...
