פעם. הייתי בטוח שאני שורד את הימים.
כל יום ותלאותיו. מבחינת החברה. הלימודים. המשפחה. מצבי האישי ובעיותיי. את כל זה אני שורד. מעביר עד שמסתיים לו עוד יום. עוד שבוע. עוד חודש. עוד שנה חולפת.
אבל אדם חכם לימד אותי שלשרוד את החיים... זה גם לחיות.
או כך. או אחרת. ואתה בוחר אם היום אתה חי. או שורד. חייל בשבי. או חייל במלחמה. החלטתי שלא אשרוד יותר. לא אשרוד יותר את החיים הללו.
מהסיבה שאחיה אותם.
"הוא הלך עם טא-ג'ון. אני לא יודעת לאן. " היא נאנחה. "בימים האחרונים הוא לא היה הוא. הילך כמו הצל של עצמו. לכן נתתי לטא-ג'ון לקחת את טאהיונג לכל מקום שירצה העיקר שיחזור לעצמו." חייכה אלי חיוך קטן.
התנשפתי. נשען על הקיר מאחוריי. חושב מה עליי לעשות עכשיו. לאחר רגע קטן הבנתי שזהו אינו כבוד לעמוד כך מולה והתיישרתי מולה. "תודה גברת קים. אחפש אותו." חייכתי אליה חיוך דומה ועזבתי את הבית.
למטה. ברחוב. עמדתי מול הרוח הלילית. הרוח הקרה.
"טאהיונג... איפה אתה?".
"איפה אתה?". ניתקתי את הפאלפון על אחי. מניח את המכשיר חזרה על גבי הספה. סיו אין נכנסה לסלון, מניחה על השולחן מגש. "אח שלך?". שאלה בקול נמוך.
הנהנתי בשתיקה. עינייו כמו מחשבותיי נודדות. "אתה יכול לשכב על הספה. אם תרצה לישון כאן רק תגיד." קרצה לי. הרמתי את רגליי מחוסרי הנעליים והנחתי את ראשי על כרית הספה. עצמתי את עיניי ופי פלט נשיפה ארוכה ומתוסכלת.
"אתה עדיין חושב עליו אולי תרפ-
"סיו אין אני אלך". רק איימתי. יודע שאני באמת רוצה עכשיו להיות במקום האחרון שאי מי יחשוב לחפש אותי. אין לי כוח לעולם עכשיו. אני פוחד לדעת מה הולך עכשיו איתו. וכשהמחוג יגיע שוב לאמצע הוא כבר יהיה מחותן. אבל הזמן עובר לאט. ואני מתייסר בחששות.
"מצטערת. אני אלך לארגן לך ארוחה. תנוח בנתיים". חיוך מפויס עולה על פניה. היא עזבה את החדר מותירה אותי לבד.
עיניי התמגנטו לפאלפון. מבלי מחשבה מיותרת לקחתי אותה וחייגתי. הנחתי אותה על האוזן והחזרתי את ידיי על בטני. עיניי נעצמו וכמעט שקעתי לשינה. לפתע הוא ענה. שמעתי מנגינה. רעש קט של שיח אנשים. לבי פעם מהר. מחשש. מלחץ.
ממנו.
"ג'אנקוק..."
הוא לא ענה לי. חשקתי את שפתיי ונתתי לדמעה קטנה לזלוג ממני כששמעתי אותו מתחיל לדבר אל טזו-יו. אבל כשהרגשתי את העולם שוקע לשינה הספקתי לשמוע אותו רץ מישם. אליי. וזה לא היה חלום. עוד לא נכנסתי.
רציתי לקום ולקבל אותו.
אבל העייפות הכריעה. מוחי לא היה צלול. ושקעתי בתרדמה.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
