צו'י ג'ין-ג'ו.
כשמה כן הייתה היא. פנינה יפה. זוהרת. עם החיוך. עם הצחוק. עם הידיים שביקשו חיבוק.
טאהיונג הכניס אותי לעולם שלו בזכותה. העולם השני. עולם בו הוא פוחד. וקיים בו גם בכי. וחולשה עמוקה כמעמקי האוקיינוסים.
בשבילי טאהיונג הייתה אגדה נעלמת. אבל אגדה. עם המיסתורין הקרקע הייתה קרקע. טאהיונג היה טאהיונג. ומיסתורין האגדה נכרך סביבו. מלפף בחוטים ושוזר נימים דקים שרציתי לפתוח.
האחיינית הייתה מצחקקת לקול חיוכיו. ואני הייתי בוכה בלב על העיניים שזעקו. ככה חיינו את טאהיונג. חצי נהנה. חצי דואג. כשאני מלהט בין שני החציים. רוצה את העוגה השלימה. ועם זאת רוצה לשמור עליה כמו שהיא. שלימה ובטוחה.
נכנסתי בלילה לחדרו. ידעתי שאינו יישן. רציתי שאינו יישן.
בצהריים נקלעתי לשיח שלא הייתי אמור להיות עד בו. אימו. אחותו. והוא.
"מה עם הבדיקות האחרונות? אין שיפור?". הסבתא והאם משחקת בשניים. דואגת לבת. מפחדת בשביל הנכדה. "טה-ג'ון אמר שיש לו חבר המתמחא בתחום כבר שש שנים."
"הוא כבר הציע לה את הרופא ההוא". השיב טאהיונג במקום אחותו. "הוא לא סיפר לך על המחיר?".
"המחיר לא משנה כשהחיים במערכה". נזפה האם הקלילה והחייכנית שהכרתי. "את יודעת טוב מאוד שאני ואבא יכולים לתמוך בכם אם יחסר סכום כלשהוא".
"אני לא יודעת."
התחלתי להרגיש לא נעים. איני צריך לצוטט. נחלקתי לדיעות. רגל אחת הולכת. רגל אחת נשארת.
"קשה לי לראות אותה בוכה אחר כך בלילות. ראית את שטפי הדם מסביב לעיניים. קשה לי לדעת כמה היא סובלת וכמה תינוקת בגיל שלה רק מנסה להילחם בזה ולחייך כדי לשכוח שכואב." קולה רעד. אם מיוסרת.
רגליי רעדו.
"אולי תחכו לתוצאות. אולי הטיפול האחרון הצליח והיא לא צריכה יותר-" לבי פעם מקולו המקווה. ייחלתי בשבילו. תקוותינו נהיו לאחד. סיבכתי אותם והצמדתי חזק. לא מרפה. רוצה יחד.
"אני לא יודעת טאהיונג.. אני לא יודעת.." מאוכזבת שציערה אותו. שניפצה את התקווה. שלא נתנה לו לנסות לגדול. להיוולד.
להפתעתי הוא לא היה בחדר. רגע אחד ועמדתי בפתח דלת חדר האורחים. שם, מעל לול בינוני. מחייך. נושק לה בלחייה. מנגב את הדימעה שהתערבבה לה עם הצחוק הילדותי. מסבכת עצב בשמחה. סבל באושר.
ידיו הכניסו אותה מתחת לשמיכה. מנשקות במצח. לרגע נודם הצחוק. האוויר נהפך עכור. ובכי קטן ונכנע שותף את החמצן הדועך. "לא יפה, לא צריך לבכות." לא צריך. לא כדאי. לא לידו. ולא בכלל.
התקרבתי אליו מאחורה. ידיי עטפו אותו בעדינות. סוגרות אותו בכלאי. נותנות לו שהות למנוחה. גם אם רצה לדחות את המחווה, ידיו עסוקות היו. מחזיקות את ג'ין-ג'ו. מרגיעות אותה. ומאחוריהם הייתי אני. מרגיע אותו. רוצה לבנות לו את אי השלווה.
ואת אי הבכי והפריקה.
לאחר כמה דקות. הייתה בידיו נסיכה רדומה עם חיוך. ובידיי היה נער שאהבתי.
התנתקתי ממנו. הולך למטבח. מכין לו תה שאהב. נותן לו זמן להגיע לחדרו. כשנכנסתי, ישב במיטה. מחזיק בכרית ומחבק אותה. כעסתי עליה. וידעתי שאעיף אותה ברגעים הקרובים. כי אם הוא רוצה לחבק יש לו אותי. אין לו צורך בחפצים חסרי משמעות ותכלית.
חסרי רגש ואפתייה.
הנחתי את התה על השידה ליד מיטתו. בהבנה של שניות השתחררתי מנעליי הבית. עולה על מטתו. מתיישב לידו כשגבי שעון על הקיר. ידיי לקחו אותו אליי. מושכות אותו אל לבי. אל המקור ממנו יצאה אהבתי אליו. מישם, ניסיתי לחפש גם חמלה. והגשת עזרה לאחד שהיה חשוב לי כל כך.
"ג'ין-ג'ו חולה בסרטן". לא שאלתי. אך הוא השיב. "הרופאים אמרו שבטיפול האחרון יהיה אפשר לרפא אותה סופית ולגשת לטיפולים הבאים שישקמו אותה. אבל..."
תהיתי איך בכל חיי נתקלתי ב'אבל' אחד. מעצבן. ונצחי. הטוב היה נוצץ וזוהר אך ה'אבל' היה מסוגל לנפץ אותו ולמרוח עליו את כתמיו השחורים ברגע.
ג'ין-ג'ו הייתה חשובה לטאהיונג. משיחותינו היה מספר עליה המון. הוא אהב אותה. המון. ואני אהבתי אותו. וכאב לי לראות אותו עצוב. אבל ידעתי שלא אצליח לעזור לו לצאת מהעצבות הזאת כל עוד מצבה לא הולך להסתדר. ולטובה.
לכן החלטתי לנסות להיות איתו בעצב. לתת לכאב חיים. הצמחתי אותו והשקתי עם ידיי כשמטרתי הייתה להרגיש אותו. לחוש את טאהיונג. להבין את ה'אבל'.
"ג'ין ג'ו יכולה למות?". זאת לא הייתה שאלה. זאת הייתה מציאות. ג'ין ג'ו הייתה קטנה. ולמרות כל אימרות הרופאים על כך שהיא חזקה והחיוך שלה הוא החרב דרכה נלחם גופה בהרס שעקר את גופה משלוותו, הייתה תמיד האפשרות לרע.
"לא..." שיקר לי. "לא רוצה..." הודה באמת.
נלחמתי בשרירים החלשים שבי ומיקמתי את טאהיונג בין רגליי. חיבקתי אותו צמוד אליי. מרגיש את החום. נושם את ה'אבל'. חיי את הדמעות שהציפו את פניו הדואגות. מצמיד אפילו יותר חזק. רוצה לגלות הכל.
טאהיונג היה אגדה. היו לה את התלעות שלה. את הקשיים שעברו על הנסיכה בדרכה למציאת הנסיך. ג'ין-ג'ו הצליחה לפתוח בשבילי את העמודים החסרים באגדה שלו. את הרגש והכאב. את החולשה מול החוזק.
"היא תהייה בסדר". ידעתי.
וכאילו מצא במילותיי מנוח. תקווה כמהה כל כך. נאחז בי. ראשו צונח על כתפי. סומך עליי. עליי ועל מילותיי. נישקתי לראשו. ליבותינו עוברים היפוך. וטאהיונג היה שם. אגדה ומיסתורין. 'אבל' וחולשה. ושם היה גם אני. אחד שסוחב בשבילו את העמודים החסרים.
ידעתי שבכל אגדה. יסתיימו המילים בטוב.
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה..."
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
