הלוואי ושלום היתה מילת קסם שמשרה את המהות שלה על כולם.
הלוואי ומלחמה הייתה מילה זרוקה אי שם בפינות הנידחים.
הלוואי ושנאה לא נולדה אחר האהבה.
והלוואי...
שהאהבה תנצח בכל מצב.
"היי למתרומם". היו אילו המילים הראשונות שפגשתי בהם כשחזרתי לכיתה. הבטתי עם עיניים חודרות באילו של בוגום. מתקרב אלי בחיוך זחוח. ידיו בכיסיו. רושם של מנצח. "אני מקווה שאתה לא תבחר לך מבינינו איזה אחד לשחק איתו כן?, פה בכיתה הגבולות ברורים".
הוא רמז לי מול כולם שעליי לשלוט בהורמונים שלי.
זה היה קשה. ידעתי שזה יבוא. ועדיין זה היה כל כך קשה להיות מושפל מול כל הכיתה על ידו.
"מה?". ידו נגעה בחזי. דוחפת אחורה. אבדתי לרגע שיווי משקל אבל עד שהצלחתי להתייצב הוא דחף אותי שוב. "אין לך מילים?". כמעט ונפלתי לרצפה אם לא ידיים שמיהרו להחזיק אותי מאחורה.
"רק בני זונות מדברים יותר מדיי". שמעתי אותו מסנן מאחוריי בשקט. בשקט כל כך שרק בגלל שבכיתה סררה דממת מוות ניתן היה לשמוע אותו ובקושי. סובבתי אליו את עיניי המופתעות שעזר לי. אך הוא היה עסוק בלהרוג עם מבטו את בוגום.
השפלתי מבט. לא אוהב שנוצרה פה כזו סצנה בגללי.
"יש לך בעיה כלשהיא?". טאהיונג נעמד מול בוגום. ניתן היה לראות שמצמוץ העיניים של זה נבע מפחד קל שהסתיר.
"אני חושב שלכולנו יש בעיה בזה ש-
"כשאתה אומר לכולנו אתה מדבר על עצמך?!". נשמעה לפתע סי-ג'י עם קול ציני להחריד. הבטתי בה מופתע. מאחוריה עמדה שיירה של בנות שהביטו בי- בהתרגשות?. מה עובר פה?. "אני אישית לא מבינה למה התחלת פה סצינה דרמטית." ירקה בזלזול.
"אתם-
"אולי תפסיק להשפיל את עצמך". ג'ימין נעמד לידי. נשען על כתפי עם מרפקו. הבעת פניו משועממת.
בוגום הושפל. העמדות התהפכו. ועכשיו הייתי רק עוד אחד. עוד אחד שהוא לא טעות. הבטתי בעיניהם של חבריי. של חברי לכיתה. ורגש מילאה את ליבי. רגש קשה מנשוא. עיניי הביעו הודאה לכל אחד ואחד מהם.
המחווה שלהם כל כך נגע בי. לא ציפיתי לזה.
"הנה היפה שלי!". סי-ג'י התנפלה עליי מאחורה בחיבוק. צחקקנו עם ג'ימין. מביטים בחצר המלאה בתלמידים בשעת ההפסקה. "מיותר לציין שאני ידעתי את זה כבר משנה שעברה". היא קרצה לי ואני חייכתי אליה במבוכה.
"הנה מאק-ג'ון. הוא פספס את כל הסיפור עם האיחור שלו". מלמל ג'ימין בעודי מביט לכיוון עיניו ושפתיי נהפכות לפס ישר. קמתי מהספסל. "אני צריך ללכת לאנשהוא". אמרתי מהר. לפני שמאק-ג'ון יתקרב יותר. אני לא מסוגל לעמוד מולו.
הוא גם ראה אותי חשוף...
לקחתי נשימה. נרגע.
מבטי שוטט בחצר ברוגע כשלבי החל לפעום מהר. ראיתי את דמותו של טאהיונג בעוד כמה פסיעות ממני. "טאהיונג!". צעקתי מייד לפני שאתחרט, תופס בידו וגורם לו לעצור מיידית ולהסתובב אליי עם מבט שאלה. מעט רציני מדיי.
בלעתי את רוקי. לחוץ. "אני.."
הוא ניתק את ידי בגסות מפני שהחזקתי אותה חזק. לקחתי נשימה. מחזיר את היד למקומה. מרגיש נבוך מיכך שלא רצה בקרבה שלי. אבל... האין גם אני השפלתי אותו כך כשהודה בפניי על רגשותיו כלפיי?. עכשיו אני מבין עד כמה זה היה נורא.
"תודה שעמדת היום להגנתי". פלטתי מהר לפני שגבו הסתובב לגמרי.
"בכיף". הבעת פניו הייתה ניגוד למה שאמר. הוא כמעט התרחק-
"וסליחה". משונה עד כמה טון קולי ירד בסוף המילה כשהוא הסתובב אליי חזרה. כולו. מולי. מביט לעיניי חזק. הרגשתי פיק ברכיים אבל ידעתי שעכשיו זה הרגע שלי לדבר. "סליחה ששקרתי אז, פוגע בך חזק מדיי..." ליקקתי את שפתיי מיובש שנוצר בהם. פעימות ליבי צוחקות לי ברשעות.
"סליחה שלא אמרתי מייד את מה שרצית לשמוע..." הקשר עין. המבט האינטנסיבי שנתן בי."את מה שאני רציתי לאמר לך כבר כמה שנים..." האי יכולת לזוז. והעובדה עצמה שהרגשתי את לחיי בוערות בסומק חם גרמה לי ללחוש במאמץ את סוף המילים. "אני אוהב אותך..." ליבי מתחיל לפחד בסופו של דבר שהוא לא שמע ומלחץ אני מנסה לחזור על מילותיי-
"אני סולח". עיניו התרככו. הרגשתי איך אבן יורדת מלבי. פעימותיי רקדו למראה החיוך הקטן שנוצר בזווית שפתיו.
"אני באמת מצטער". אמרתי יותר בביטחון. יותר עם רגש אמיתי.
"למה אתה חוזר על עצמך? מספיק פעם אחת". טונו הפך למוטרד ועצבני מעט. חששתי. "אני גם מצטער. בסופו של דבר גם אני צריך לבקש סליחה על רגעים שהיו." רמז. מניח יד על עורפו. מובך מעט כנראה.
"סלחתי..." מלמלתי בחיוך קטן. ליבי משנה קצב פעימות מלחץ לצפייה. הרגשתי מעט נמהר אבל לא החזקתי את עצמי והתנפלתי עליו בחיבוק. נושך את שפתיי בעודי קובר את ראשי בחזהו.
"אתה יודע שאני יכול לראות את האוזניים שלך". גיחוך נשמע בקולו כשרמז על הסומק בהם.
"סתום וחבק אותי". לחשתי בשקט. מובך. אולי שמע ואולי לא, אבל ידיו עטפו אותי. "אני אוהב אותך טאהיונג..." חיוך מאושר התפרס על שפתיי. חיוך גדול שהעצים מרגע לרגע.
אני סוף סוף אמרתי את זה.
"תצטרך לספק לי הסברים מאוחר יותר. ממ?!". לחש לי באוזן.
הסכמתי לכל דבר באותו רגע.
הרגשה חדשה שלא חשתי מעולם דגדגה לי בבטן. גודלת מרגע לרגע. מאיימת לקרוע את פניי ואת בטני. ולבסוף, לא הצלחתי להחזיק בה יותר והיא פרצה החוצה.
דמעות שקופות נזלו על לחיי. חייכתי ולא הצלחתי להוריד את החיוך לרגע. חייכתי מעומק ליבי. מרגיש צמרמורות מוזרות שמתבססות בי.
דמעות אושר לא מפסיקות לזלוג מעיני.
דמעות אושר..
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
