[אני העלתי לאחרונה די מבולגן בגלל שאני לא מרגישה טוב והכל מעורפל קצת בראש. אבל אני אחזור לסדר הרגיל.:)
יום נעים~✨]
"אני לא אדחק בך. אבל אני תמיד אהיה כאן כשתוכל לספר לי."
עצמתי את עיניי. שוכב במיטה. מביט בתקרה. נזכר באותם מילים מבטיחות שנתן לי אז. בים. "אני רוצה... אני לא יכול טאהיונג". מלמלתי בשקט. משרבב את שפתיי בעצב. כמה קשה. כמה אין מה לעשות. כמה זאת עובדה שאני עדיין כואב בסתר על עצם היותה.
"אח קטן?".
הרמתי את ראשי. מופתע. "ג'אנגהיון?". לא רצתי בקול צהלה לחבק אותו. מעולם הייתי סגור ומופנם. גם עכשיו. ועוד יותר לאחר מה שקרה אז. "מופתע לראות אותי?". החיוך שלו. כביכול הוא השולט. שהעולם יהיה נגדו אבל הוא ינצח. אני מעריץ אותו על כך.
חייכתי. "כמה זמן תשהה כאן?".
"קצת. יש לי עסקים תאמת". הוא תמיד היה אדם עסוק. לא פלא. "נו, אז מה שלומך? עד שאמא לא שמה לב שהלכתי לחדר שלך-" הוא סגר את הדלת בחיוך שובב. לא מפחד. הלוואי עליי. -"קדימה איך החיים?". דווקא את השאלה הזאת. "חרא. ושלך?".
ניצוץ הפתעה היה בעיניו והוא קפא לכמה דקות. בחיים הוא לא עצר כך מלדבר. וואו. "אממ.. שלי מהמם. מתמודדים עם מה שיש". הופתעתי- "ולך יש?". ג'אנגהיון גיחך ובילגן את שיערי. "למי אין?". שאל בקריצה. "אבל הכל בסדר. אני מסתדר ממש טוב במיוחד לאחר שפגשתי את היו-נה". ופה קלטתי את המבט.
שמחתי כל כך. "אתם יוצאים?". כל כך קיוויתי.
"כן". וואו. בחיים לא ראיתי אותו כל כך ביישן. הוא באמת מאוהב. אני שמח בשבילו. "ומה עם חיי האהבה שלך?". נשכתי את שפתיי. לא מביט בעיניו. "אתה יודע במה נזכרתי?". הפנתי אליו מבט שואל- "לפני כמה שנים טיילנו יחד בערב כשלא היה אף אחד בבית, מאוד מאוחר בלילה". כן. אני נזכר. רק לא זה.
"ואתה סיפרת לי שיש לך חבר בכיתה שאתה מרגיש לידו כל כך כמו בת. מסמיק ממנו. נבוך. אתה זוכר?". הוא צחקק. אבל אני קפאתי. הלבשתי עצב על פניי. שיראה. כי הוא עכשיו עצבן אותי. כן. סיפרתי לו אז. אז, כשהייתי קטן ולא היה לי מושג בכלל שישנה אפשרות של הומו ולסב. סיפרתי לו בתמימות. על בעיה שיש לי עם חבר.
זה היה טאהיונג. וזה עדיין הוא.
ועכשיו. זה באמת כל כך מגוחך עד צחוק?. "מצחיק לך?". שאלתי אותו במבט כועס. הוא התרכך מיידית. "עדיין יש לך את זה?. שטויות. זה יעבור אל תדאג." הכעס עלה בי במהירות שיא. לא! אתה לא קונה אותי עם המבט העדין הזה!.
קמתי ממיטתי בחמת זעם. נעמד מול ג'אנגהיון שישב עליה. "לא! לא! לא! זה לא יעבור!! בכלל לא!!". צעקתי בזעם מתוסכל.
"ג'אנקוק, תרגע". הוא ניסה להרגיע אבל אני רק כעסתי יותר. "שטויות. זה שטויות??? איך אהבה יכולה להיות פאקינג שטויות??!!". זעמתי. צרחתי. הרגשתי מאבד שליטה על כל הרגשות המתות שבי. לא אחזתי אפילו שניפצתי לרסיסים את מה שזה לא היה ועמד בשלווה על השידה.
וכאן הבנתי שקצת חבל שלא רוסנתי.
למול עיניו הנדהמות של אחי. אימי נכנסה והיכתה אותי בחוזקה. עם מה?. אין לי מושג. הוטחתי על הרצפה. דמעות כעס מבצבצות בעיני בעוד שיניי ננשכות בחוזקה. הוכתי עוד כמה רגעים מילולית. כדי להבין חד משמעית ש- "מה אתה חושב שאתה עושה סצינות, אה?!. מה אתה צועק? רע לך?!ממתי אתה מעז לקלל?". היא שאלה את כל זה בתור לעג על כך שאני הומו.
שתקתי. החיים לימדו אותי לקלל. אשמתם שהם זכאים לכך.
"תנקה כאן. אתה לא תשתתף בארוחה." יופי. גם ככה לא היה לי חשק. אימי יצאה משאירה שובלי קור מקפיאים. מתעלמת מהזעזוע שעל פניו של אחי הגדול. חתמתי את שפתיי והרמתי את הזכוכיות בידיים חשופות. מטאטא את הרצפה עם כפות ידי.
"אתה יכול להיפצע משוגע!". גיחכתי מולו בחיוך מר ומתריס. הו. כל כך מתריס. הוא כרגע אחד מאותם אנשים בעולם שחושבים את עצמם חכמים ממני. מבינים אותי יותר מאני את עצמי!. "אתה לא היחיד שלא חוסך את מילותיו ליידי".
מול חיוכי החצוף הבעת פניו רק נעשתה יותר. דואגת... זרקתי את החלקים לפח. מנגב את ידי בטישו. מחביא את הדם מאחי התמים והטהור. "לך לאכול עם המשפחה. תודה שנכנסת. שמחתי". אמרתי בקול אטום. שולח אותו בנימוס.
"זה תמיד ככה?".
גיחכתי. "זה תמיד היה. ככה." הוא הביט בשתיקה. אימי נכנסה שוב בפתאומיות לחדר. "נו מה, בא כבר. אל תרגיע אותו יעבור לו". התכווצתי לייד הקיר. מפחד מעוד מהלומה שתבוא. אחי חייך את חיוכו הרגיל וקרא אליה באי העזות שבו. והאומץ. "אייש, נו באמת. מה את דואגת. קדימה בואי. אל תיהי קשה". רק הוא יכול היה לומר זאת בלי לפחד על ההשלכות.
כי הוא ידע שהם לא יבואו.
אבל אצלי הן באו. כואבות מספיק בשביל לעצור אותם.
"ג'אנקוק".
מאוחר בערב. כשהוא כנראה היה צריך לעזוב. הוא נכנס. לחדרי החשוך. לא הרמתי תריסים. רק מנורת הלילה הקטנה דלקה בעוד אני ישוב עם כרית בגב. תקוע עם עיניים למסך שעליו ריצד הצ'אט הפתוח ביני לבין טאהיונג. איני מסוגל לשלוח הודעה.
"אתה התכוונת למה שאמרת?..."
"אמרתי המון דברים. תחדד". לא היה לי סבלנות. הפכתי קצר רוח.
"האהבה.." מבטי הפך קר. חסמתי את עצמי מפתיחות מינימלית. "היה שלום. שמחתי לראות ולדבר איתך. מקווה שחיי האהבה שלך יהיו מושלמים". מעולם לא הייתי רשמי כל כך. ורשמיות התבטאה אצלי כלפיי זרים. אילו שאני מרחיק בנימוס ממני.
"ג'אנקוק".
"אתה הבנת. לך". צדקתי. ידעתי שאני צודק.
הוא קם לאט. "אתה איתו?". בקולו תקווה?. מה?. לפחות שיהיה איתי עם כבר יש לי רגשות אה?!
גיחכתי בלב במרירות.
"אני לבד".
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Любовные романы"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
