۷ƙ|כנפי מציאות

13.

ייאוש. אף פעם לא הרגשתי קרוב לייאוש כמו עכשיו.

מתמטיקה.

התייאשתי. ורק ממנה. למה?. עייף. מתסכל לדעת שאתה היחיד ששובר שיניים בשביל היחידות הללו ומשום מה מקבל ציון נחות וחסר הגיון יחסית להתאמצות וההשקעה. התייאשתי סופית. ואף אחד לא ישנה את דעתי.

כי אם התייאשתי אין יותר את ההזדמנות הנוספת. הצ'אנס האחרון. התמריץ הקטן להתאמצות. איך ישבתי בשיעורים אדיש. פותר כדי לראות בתשובות ששוב לא נכון. לא מבין מה הבעיה איתי. רק נחפר עמוק ביגון המציאות שלי.

אחזתי בחוברת התרגילים. מנסה לפתור תרגיל אחד. מאק-ג'ון ישב לייד. חושב גם הוא על אותו דבר. רק אני לא ממשיך. נתקע בשלב ב'. מבטי אדיש. לא התאמצתי מדיי להניע את גלגלי מוחי ולמצוא את התשובה. הראש היה על רלקס. בעוד אני בוהה בחרטוש ומנסה למצוא בו דרך. באיזשהוא קטע חשתי רגוע ושלו. כמעט מגחך על המצב המשעשע.

הרגשתי לפתע גוף על גבי. יד משתלשלת מאחורה בכתפיי. בעדינות. מעבירה את המגע החם שלה בי. סובבתי את ראשי כדי להחזיר חזרה. פניו היו קרובות והלחיצו אותי. "מה אתה פותר?". הוא לא חיכה לתשובה ופזל לחוברת בעודי מחזיר גם את תשומת ליבי אליה. "או, אני רוצה לפתור איתך. בא נעשה את זה". 

הוא דחף יפה את מאק-ג'ון מהמקום, ממלמל משהו על כך ש-'אתה מיותר כאן' ו-'תעוף'. מותיר אותי ללא מילים. "טאהיונג..." אני ממלמל בגבות מכווצות. דורש תשובות. אך הוא היה נראה כועס. הוא נפנף בידו. מסמן שזה חסר חשיבות.

הכל הלך מהר מדיי.

"הנה. כאן. או, ואתה רואה את זה הנקודה.." הוא מסמן לי עוד נתון. אני מהנהן במבט רציני לעוד תשובה שהייתה נכונה. עוד דרך למציאת הפיתרון. הוא עובר איתי שלב אחר שלב בגאונות. במהירות. אפילו יותר מדיי. הוא מסיים את הסעיף האחרון ואני.. "מהמם". מלמלתי, סוגר את הספר שמח שהתרגיל עבר.

מרגיש צביטה בלב.

אני לא מקנא בטאהיונג. לא. בכלל לא. לימדתי את עצמי לא לקנא בחיים האלה. בכלום. כל דבר שאני מקבל נועד בשבילי. ואם יש לשני דבר אחר. אין לי למה לנסות להשיג את זה. בין בכוח. בן בפשטות. אני זה אני. ומה שיש לי. הכי טוב. ואין צורך במשהו אחר.

זה לא סותר את זה שאיני רוצה בחיים שלי. כי אין לי קנאה לאחרים. אני מתייחס רק אל עצמי. ובדיוק לכן זה כאב. הרגשתי כל כך מטומטם. לא מבין מדוע אני נתקל בכאלה דברים קלים. טיפש. חשתי עצמי בור וסתום.

"ג'אנקוק?".

שלא ידאג רק. ואז אני אצטרך להתמודד עם מבטי חמלה ורחמים שאיני סובל. חייכתי והסתובבתי אליו. "בהצלחה במבחן".

המבחן עוד שיעור אחד. המורה הנוכחי הגיע. באמצעו נכנסה נערה לכיתה. "ג'אנקוק יש לך הודעה במזכירות". לי?. מה?. ממתי?. אימי מעולם לא השתמשה במנגנון הציבורי הזה כי הלימודים חשובים מעל הכל ואל להפריע לילדיה ה-'חמודים'...

"ג'ון ג'אנקוק?". הנהנתי מביט במזכיר בשאלה. "יש לך פה חבילה שקיבלנו ממש לפני כמה דקות בשבילך. מישהו בה וביקש לתת לך". הנהנתי שוב בראשי. לוקח אותה. מביט בה כאל מנוכרת. מה יש בה?.

החבילה קטנה. ומה שהיא נושאת בתוכה קטן אף יותר. אני מוציא את חטיף השוקולד הטעים ומביט בו בהפתעה. ממי?. ואולי טעות?. להעביר למישהו?. על החטיף היה כרוך פתק. הוצאתי אותו ללא קושי וליבי עצר מפעימותיו כשקראתי אותו.

לג'אנקוק האח המושלם שלי! בהצלחה ענקית!
אוהב. סומך עליך. ומחזיק אצבעות בשבילך😉
ג'אנגהיון:)

הרגשתי איך ללא שליטה. מבעד לאוקיינוס המר בו אני שוהה. מפציע חיוך קטן. חם... ואוהב. הרגשה חמימה התפשטה בי כשהחזקתי בפתק שלא הכיל מלא מדיי אך תוכנו השביע אותי. עברתי שוב ושוב על השורות. מנסה לדלות כל מילה. כל אות. לקחת. לסחוט את כוחה.

"תודה..." מלמלתי לדף השקט. אין מאושר ממני. ורק ממילים פשוטות שכאלה.

ג'אנגהיון רחוק מכאן. עובד. אך תמיד זוכר אותי. הוא האחד שתמיד שימח. דאג לתת לי את אותה דמות חיקוי שביקשתי לקחת מאבי ולא קיבלתי. הוא היה האם השנייה שלי. האם המגוננת. ג'אנגהיון שונה ממני. הוא פתוח. רגשן. חם. ואוהב.

הוא נשמה טהורה.

בימים שהיה חולה. חלש. לא מסתיר את כאביו. יכול היה לבכות. לצעוק בקולי קולות. זה כאב לי. אני נזכר בסריטות שהיה הבכי שלו משאיר בליבי. אך טיפלתי בו. הגנתי עליו. לפעמים ראיתי בו אח קטן ומתוק ולא אח גדול. אבל רק כשהוא היה חלש. ברגיל הוא חזק. חייכן. אופטימי. אדם טוב.

המקור שאני כל כך רוצה שיעזור לי במצבי כרגע. אך. לא.

יש לו חיים משלו. מספיק לי שהוא קרוב. היחיד שידע תמיד עד כמה אני שונא את עצמי על כך שהתייאשתי מהמקצוע ההוא. מתמטיקה. היחיד שמבין. שניסה לפתוח אותי. שאהב אותי למרות כל השגיאות שבי.