۷ƙ|כנפי מציאות

20.

פקחתי את עיני.

מרגיש את הבד הרטוב מתחתיי. מגשש עמוק בלב ומרגיש את הכהות. את החושך שנחת עליי.

השתיקה בחדר רק חידדה אותה.

קמתי מהמיטה. מביט בשעון כמעט אוטומטית. עשר. זה טוב. אני לבד בבית. ואף אחד לא יודע שאני לא בלימודים. מהמם.

הלכתי לכיור בשירותים. מביט במראה קדימה. הוצאתי את החולצה והבנתי שמחכה לי עבודה. שלא היה לי כוח אליה. לכן פשוט התקלחתי, נושך את שפתיי כאשר המים פגשו בפצעיי. אכלתי בחוסר חשק את ארוחת הבוקר. זורק חצי לפח לבסוף.

מרגיש עייפות וחולשה. 

בלי מטרה ברורה אני יוצא החוצה לרחוב. נפגש ברוח הקרירה של החורף שמתקרב מהר ומהר. אני לובש את הקפוצ'ון הארוך עד לירכיים שעטופות במכנס השחור והצמוד שלי. מהלך באטיות מאוד. לא ממהר לשום מקום. בלי סיבה מסתובב.

הרחובות היו ריקים. כולם בלימודים. בעבודה. אהבתי את השעות האילו של הבוקר בו אני יכול להיות לבד. האוויר טרי עוד מהשחר. והרוח הנעימה שעוברת בי גורמת לי ריענון קצר.

אבל כל זה נראה חסר טעם פתאום.

עם כל השיחרור אני מרגיש פתאום כל כך... כל כך מיותר. 

אני מתיישב באוטובוס. עם כיוון ברור. עיניי על הפאלפון. מדפדף בהודעות.

נאנחתי בלי קול. קורא את ההודעות שלו באי רגש. המילים-' אני לא ידעתי'. 'אני מצטער'. 'אתה בסדר'. וכל הדומה לזה פשוט לא הוזיזו בי משהו. 'הכל טוב.' הקלדתי בלי השקעה מיותרת. מכניס את הפאלפון חזרה לכיס.

נעמדתי. יורד ומהלך בשביל.

השמש הסתתרה בין העננים. מבטי האטום פגש בגוזל קטן שקירטע בצליעה על השביל האפור. הבטתי מעלה לעץ הקרוב מבחין בקן קטן. החזרתי מבט לגוזל. המסכן והאומלל. וברגע אחד התכופפתי. מחזיר אותו בחזרה לצמרת העץ הלא גבוהה. רואה איך הוא מביט סביבו באושר.

כשיגדל יפרוס כנפיו וילך.

האם... גם אני אי פעם אוכל לפרוס את כנפיי?

"ג'אנקוק!".

הרמתי מבט והגשתי איך ליבי פועם בהתרגשות קטנה. "נאמג'ון.."

הוא נתן לי חיבוק ששקעתי לתוכו מיידית. "התגעגעתי." אמר. חייכתי חיוך עקום. "גם אני." לחשתי.

התהלכנו בשבילי הפארק ולאחר שיחה מקרבת שלא חוויתי איתו כבר הרבה זמן פנה אליי. "מה איתך?. ספר לי עכשיו באמת מה קורה איתך בבית". הוא דרש בעדינות. ואולי לכן עניתי בנוקשות. ""אני חי כסטיירט גמור. הפסקתי לעסוק בנגינה. אני לומד. וזהו."

אני מרגיש איך ליבי צונח מטה. בפחד. מעט במבוכה. כשהוא אוחז בידי השמאלית ומקרב אל עיניו המכווצות.