۷ƙ|כנפי מציאות

15.

הרוח נשבה על פניי ברוגע. עצמתי עיינים עייפות. מחייך ללא בושה. יודע שהוא צופה. שיצפה. היה לי כל כך טוב עכשיו. אני ממש לא אתן לעצמי לפספס את הרגע. נשמתי עמוק. לתוך תוכי. מגחך כמה אירוני שהאוויר שהחדרתי לתוכי מחייה אותי בעוד מה שאני רוצה...

כל כך ההפך.

וחבל. הרי העולם כל כך טוב. יש לו הרבה מה להציע. ואני... יש לי את הרצון. את התקווה. לטוב. לזריחה. לנצח טהור שאני מייפה רק עם רגשותיי וכוחי. למחר טוב ונקי מכל מחסום שיהיה מולי. מחסום שלא אוכל לפרוץ.

וזאת הנקודה. אני באמת תקוע ללא יכולת לברוח. לשבור אותו. לפרוץ.

"טאהיונג..." מלמלתי. פוקח את עיניי. לא מביט בו. מסתכל על הגלים. מרגיש כל כך מאושר עכשיו. כמה הרגע הזה יקר לי. הבטתי בו לאחר זמן פוגש במבטו השקט והשואל מעט.

חיוכי היה קטן. עדין. חסר כוחות. טאהיונג הביט בי בשתיקה. פניו מודאגות. מה שגרם לי לגחך בתוכי. רציתי לומר לו את שחשתי באותו רגע אך נזכרתי. "לא. קודם רצית לדבר איתי. אחר כך אגיד לך." הסתכלתי עליו בצפייה. מרגיש איך לחיי מתחממות מכל רגע שהוא לייד. נוזף בעצמי.

"אני..." אני מבין אותו. גם לי קשה למצוא מילים עכשיו.

"אל תמהר." גיחכתי מולו. משעין את ידי על המעקה. לא חשבתי שטאהיונג יסיע אותי עד לכאן. עד לים. עד לאינצ'יאן. ואני מודה לו על כך. הוא- "למה לא חזרת אז?". חיוכי נפל. התרצנתי. ופניי הסתכלו עליו בעומק.

"חזרתי." אמרתי בקול אחיד ואטום. עצבות נתלית בעיניי. "אבל..." לא ידעתי איך להסביר לו את זה. הלכתי ברגע שהבנתי שאתה לא תאהב אותי?. "אתה חזרת?". בקולו הפתעה. עצבות שגנב ממני. ואי-אימון.

חייכתי וצחקתי לרגע. "כן. הגעתי עד לבניין שלך. בערב. כמו שהבטחתי." הובכתי מעט מהזכרון והשפלתי מבט. נושך את שפתיי. לקחתי נשימה לבלוע את הגוש בגרון והעלתי חיוך אדיר על פניי. מסובב אותם מולו. "ואז הסתובבתי והלכתי".

וואו. אני מתפוצץ בלב מצחוק. זה נראה שהוא רוצה להעיף לי סטירה. להגיד לי שאני טמבל. ומה הטמטום. ומה עבר עליך. לצעוק עליי שאני שקרן וזה לא נקרא לחזור אם לא עליתי אליו ולא נקשתי בדלת ולא. ולא.

הלא כל כך הרבה שהוא בטח התייאש מלומר לי זאת.

"למה הלכת?". גבותיו מכווצות. באמת שאלה טובה. גאונית טאהיונג. אין מקורית יותר ממנה. "כי היה בא לי?". שאלתי אותו. אבל הוא לא היה מוכן לשעשוע וצחוק.

"ג'אנקוק!" הוא רטן. צעק. כולא אותי עם ידיו כשגבי נפגש במעקה. מול הים. אני מסוגל לשמוע את קול הגלים מאחורי. "אתה אי פעם רציני? יש לך מושג כמה חיכיתי לך? לא. וחמור מכך אתה מעולם לא חזרת. נעלמת! המשפחה שלך לא ענתה לי כששאלתי. ג'ימין לא ענה לי. אף אחד!".

הבטתי בו בשתיקה. הפתעה. עיני כולאות בתוכן רגש מזועזע. אני... מזועזע עכשיו. הוא מבט בי חזק כל כך בעיניים. אני מרגיש איך ידיו כבר לא במעקה אלא בכתפיי. שולחות לי גלים נעימים. חמים. מצמררים. מתריעים.

"ואז..." הוא בלע את רוקו. "אתה חוזר... אחר." 

אני מנסה לקלוט במבטי הנואש את הטון בו נאמרו הדברים. אכזבה?. זלזול. הערכה אולי?. האם... אני באמת אחר. דוחה. מגעיל?. אני כמעט מצטער בשבילו. "חוזר כאילו כלום לא קרה." והוא. טאהיונג. בטח מבין שמשהו קרה. אבל איך אני אספר. הוא לא יבין. החיים שלי כל כך מסובכים שזה מעצבן לספר עליהם.

הרגשתי לא נעים. השיחה הזאת גרמה למצב רוחי לרדת ברגע. השפלתי מבט עצוב. מדוכא. עיני בוהות ברצפה. וכשאני מרגיש שוב חלש. נפשית. אני גולש מאחיזתו ומתיישב על רצפת האבנים הרחובית. נשען עם גבי על המעקה. מחבק את ברכיי קרוב לחזה. מניח את סנטרי עליהם.

המשך השיחה הזאת יהיה ביום אחר. לא עכשיו...

לפני חמש דקות! אני נזכר במצב הרוח בו שהיתי. באושר שהציף אותי. ואני מסוגל פתאום לדלות את אותם רגשות נעימים. ולרצות אותם שוב. כל כך מאוכזב שאין לי יכולת לחוש אותם שוב במלא האחוזים.

חייכתי. חייכתי לגורל המר שלי. לפספוס שהרגשתי. לכעס הקטן. לתיסכול הגובר. הסתובבתי לכיוון הים. מסתכל רק לרגע על טאהיונג שהתיישב על ספסל האבן בסמוך. בוהה בי. החלטתי להחזיר לו. לא ניתקנו את קשר העין כמה דקות.

כמה דקות שהיו ניראות בעיניי כנצח...

טאהיונג סחף אותי לעולם שלו. הסתכלתי על הגלים שוב. הכל טוב ג'אנקוק. טאהיונג הביא אותך לכאן. זה לא שווה?. רק אתה... והוא כאן. והים. אתה הרי כל כך אוהב ים? נכון?. הרי כל כך טוב לך?. כיף לא?. נעים בלב...

בלעתי את הגוש שהצטבר בתוכי והחלטתי לא להילחם. "טאהיונג..."

הקשר עין הזה...

אני לא מסוגל לפענח אותו. המבט שהוא נותן בי. כביכול... אני כל העולם שלו. אני מחייך בעדינות. "אני מאושר עכשיו..." לחשתי לו כשהחיוך נפל ונשכתי שפתיים.

כי מול עיניו הדומעות נפלה לה הדימעה שלי...

נופלת על הרצפה ונסדקת.

 כמוני.

[זכויות יוצרים לבעלי התמונות;]