۷ƙ|כנפי מציאות

35.

השולחנות ערוכים. הכל מסודר. המקום יפה. התפאורה מושלמת אם לומר לסיכום.

ורק אני משום מה מרגיש לא קשור למערכה.

כולם עוברים פה ושם. אני מקבל הודעות הפתעה מחברים לכיתה. שאלות על הרומן הסודי שניהלתי עם בת דודתי. תשובות והשערות על אהבתי והעלמותי אז בחצי שנה. שוודאי קשורה אליה.

ג'ימין לא הופיע.

ג'ימין: אני ממש לא הולך לבוא.
ג'ימין: שלא יהיו לי נקיפות מצפון שהייתי שם ולא הצלחתי לעצור אותך טמבל...

יצאתי לרגע למרפסת המקום. משקיף על השקיעה היפה. ומול המחזה פוער עיניים והקורע יופי. ליבי התרכך ונמס מהעוצמה. הוחלשתי. רוצה לבכות.

אף אחד.

אף אחד לא יכול לעזור לי.

טאהיונג הציע שיעזור לי. רק שלא אתחתן איתה. שלא אעשה זאת. אך אותו הדפתי. גימין ניסה לעזור. וגם אותו דחפתי. אחרים פשוט לא ידעו איך לעזור. נשארים לעקוב בעיניים מצטערות. בשבילי. בשביל העתיד שלי. הנורא.

כמו אנג'ל.

"היונגי..." הסתובבתי להביט בקטנה שלמטה. שימלתה היפה מתנוססת ברוח שעברה בשעת ערב זאת. "איפה טאהיונגי?". ליבי נצבט. אני כורע ברך ומביט בפניה. לוקח את אחת מידיה. "היונגי הולך להתארס עם טזו יו עכשיו. תשכחי מטאהיונג."

"אבל היונג לעולם לא ישכח את טאהיונגי." היא יורה חץ ללב שלי. שלא מצליח למצוא מסתור. היא חכמה. ואני מטומטם. זה ההבדל בינינו.

"היונגי יבכה אחר כך כי בטעות התבלבל ובמקום להתחתן עם טאהיונגי הוא התחתן עם טז-יו שלא אוהב". ממתי היא ככה התבגרה?. אנג'ל?. עיני הקרועות מביטות בה בהלם אבל היא רק ממשיכה. "והיונגי. אני תמיד אהיה השומרת שלך. גם אם לו-שאנג ירצה להרביץ לי בגלל- בגלל שאתה אוהב את טאהיונגי. אני כבר החזרתי לו פעם 'חת". ענתה לי במבט גאה.

אני רק המום.

"הוא יותר לא בא אליי". היא מחייכת בגאווה עצמית. ואז הולכת. מסתובבת ובורחת ממני. 

אני מתיישר. נשען עם ידי על מעקה המרפסת. נושם אוויר צח ובדחיפות. אלוקים.. מה לעשות? האם אני עושה עכשיו את הדבר הנכון?.

"ג'אנקוק קדימה!". הכל מתחיל לנוע מהר מדיי. כולם מסתדרים יפה מסביבי. בפתח מופיעה טזו-יו המופתעת עם מבט שמציג בשלמות את ה-מה קורה כאן?. אימי דוחפת לי קופסא ופרח. אני עומד כרובוט. מישהו מתחיל מנגינה. הפאלפון שלי מצלצל.

ואני מבחין בו בקצה האולם.

ג'ימין.

אני בטוח שזה הוא ועונה. מצמיד מול כולם את הפאלפון לאוזני.

"ג'אנקוק..."

אבל זה לא הוא. זה טאהיונג.

כולם מביטים בי. ואני מרגיש מתגמד. עד לגודל נמלה ופחות אפילו. אני מתחיל להבין עד כמה אני חלש. עד כמה נחלשתי בלעדיו. כמה אני לא יכול מולם. מול כולם. מול העולם הגדול. אני קטן... כל כך קטן...