۷ƙ|כנפי מציאות

34.

שונא של שונאך הוא אהובך. אוהב של אהובך- אהובך.

אך אצלי יצא ההפך.

אבל לאחר יומיים בו נישמתי מסתובבת כמשוגעת ברחובות. זועקת לקירות הריקים שלא יוכלו לעזור לה. בעוד אני מבחוץ נותר קשה. קר ורגוע. למראית עין.

היא ניגשת אליי. אני מופתע.

"אני לא יודעת מה עשית לחבר שלי". אני מנגב את ידיי בכיור השירותים של הבנים. מופתע מהאומץ שלה להכנס על מנת לדבר איתי. "אבל אתה שברת אותו. ולמרות זאת הוא עדיין רוצה אותך. לא מפסיק רק להביט בך." ידיה שלובות בכעס. בתוכחה.

"מה את רוצה ממני סיו-אין?". ניגבתי את ידי מפנה עיניים קרות וחסרות רגש.

"אני?. שתעזוב אותו. שלא תופיע בחייו." עיניה מתרכחות לפתע. "אבל זה לא יעזור לו. זה רק מה שאני רוצה. לצערי הוא מעולם לא ראה ולא יראה אותי בתור האחת שהוא אוהב."

למילותיה ליבי פעם מהר. האם היא מדברת על טאהיונג?. טוב. זה כזה ברור. אבל... מה הקשר שהיא באה אליי. עיני שואלות זאת בשקט והיא משפילה את מבטה במבוכה כועסת . אבל מיישרת חזרה עיניים מאשימות.

"מה אמרת לו? רבתם? האם הוא התוודה בפניך ולא השבת לרגשותיו? אתה בכלל אוהב אותו? הוא חשוב לך? או שמצידך פשוט להמשיך בחייך לאחר ששברת אותו לחלקים?". טון קולה עולה לצעקה.

מול מבטה הקשה והמוכיח. מול מילותיה הרכות והמרחמות. האכפתיות. כואב לי שהיא, האדם שהייתה קרובה אליו מבחינה חברית, אכפת לה ממנו יותר ממני. היא נלחמת עליו במחיר של לדבר איתי- השונא שלה. ואני...

רק ציערתי אותו.

"מה? בלעת את הלשון?".

אני משפיל מבט עצוב. כואב את הייאוש והתיסכול שלא עוזבים אותי בלילה. גורמים לי לנדודי שינה אשר מספקים כאבי ראש ביום. 

"תגיד משהו ממזר!". היא צועקת. אני נרעד מבהלה. כמעט קופץ. מרגיש לפתע חלש מולה. אבל היא כל כך צודקת. לכן איני מוצא מילים לריב איתה.

הדלת נפתחת.

שנינו מסתובבים בקצב אחיד. עינינו נפקחות מעט. עיניי רק מתמלאות דמעות ואני ממהר להשפיל מבט. להסתיר אותם. "מה קורה כאן? סיו-אין?!". הוא מבחין בה ולא מבין. אני משליך את הטישו לפח ועובר אותו במהירות, יוצא החוצה.

"ג'אנקוק חכה!". טאהיונג יוצא אחריי. תופס בידי. את אותה אחת אני מעיף ממני. ממשיך לברוח. להתעלם. לא להיות לידו לרגע אחד.

רגע אחד שיחליש אותי. יכניע אותי מולו.

"לא חכה! בב-קשה!". קולו נרעד והפעם-

הוא פשוט עוטף אותי חזק מאחורה. מונע מלזוז. אני לוקח נשימה עמוקה ובולע את הגושים שנוצרו. "בבקשה... חכה רגע..." הוא לוחש לאוזני. סנטרו הרך מונח על כתפי. מצמרר אותי. עם המגע. הקירבה. הקול.

הכל.

ידיי מנתקות אותו ואני פורץ קדימה. "ג'אנקוק!". אבל אני מתחיל לרוץ. הצלצול בוקע ותלמידים ממלאים את המסדרונות. עוזרים לי להיבלע. לברוח. לברוח מצעקותיו. מהתחנונים הנואשים. מהידים שלו שנאחזות בכל פעם מחדש בי. בידי. בבגדיי. ידיו הרכות שאני הודף בקושי רב. עם דמעות שמצטברות בחוזקה יותר ויותר.

"הכל טוב?". ליו-אין יוצא מהמשמרת שלו בסוף היום. מופתע לראות אותי יושב שם ברגלי המדריגות. ראשי קבור בין ידיי. אני מביט לירח הנשקף מלמעלה בשתיקה.

הוא מתיישב לידי. מושיט לי פחית ריענון טובה שאני מקבל בתודה. הפאלפון שלי מצלצל שוב. אין לי לב לחסום אותו. אני פשוט מנתק. פעם אחת. ועוד אחת. ואז שוב. ושוב פעם. "מי זה? סטוקר?". ליו-אין מבחין בפניי מחוסרות השמחה כשאני רואה את שמו מופיע על המסך.

"חבר מהכיתה". כמה פשוט.

"וזה הכל? אתה מסנן אותו." הוא חוטף לי את הפאלפון ועונה. "הלו? מה ת'חופר? את- מה? היי היי, רגע מה? תרגע הכל טוב איתו, הוא לידי." מעצבים קולו הופך לרך. ברור. כל אחד יתרכך מול טאהיונג. מול הילד זהב הזה.

הזהב שאני הרסתי.

"אני ליו-אין. חבר קרוב אל תדאג, אנחנו מכירים מלפני איזה חצי שנה כזה". ליו-אין היה נותן לי עבודות במטבח בתמורה לכסף ואוכל אז. כשהייתי מחוסר בית...

כואב להיזכר...

"אה... לדבר איתו?". ליו-אין מסתובב להביט בי. אני מסתכל בהשפלת עיניים לרגליי. מבעי אטום.השתיקה היא חברתי. "אני... לא בטוח שהוא כשיר עכשיו לשיחה". הוא מתבדח ואני מתכווץ כשאני שומע רטט של בכי מהעבר השני. 

ליו-אין מתנשף. מביט בי בעצבים. 

שטאהיונג יפסיק לבכות. לעזאזל! מה עשיתי?!.

אני חוטף את הפאלפון ומצמיד לאוזן. שקט בו מהעבר השני של הקו. שקט מאוד. ליבי פועם מהר. רק נדמה לי שאני שומע פעימות נוספות מהעבר השני. רק נדמה. "תפסיק להתקשר..." אני פולט במאמץ. "תפסיק לשלוח לי הודעות. תפסיק להרוס את עצמך." יריתי בכאב וכעס.

"אתה הורס אותי." הוא מטיח חזרה. קולו נמוך. רך. לא פוגע. לא מאשים. פשוט עובדתי.

ואני מזדעזע. לא מוצא מילים. האמת קשה מדיי לעיכול. "לילה טוב ג'אנקוק..." הוא פולט לפתע. בקול שקט. בקול שמפחיד אותי. קול שמשלים עם המציאות.

ככל הנראה אבדתי אותו.