۷ƙ|כנפי מציאות

53.

חשיבה. לחשוב. שורש ח.ש.ב.  כל המהות של המילה הבודדה הזאת.

היא כמעט אני.

אני זו היא.

חשבתי המון. כל יום בכל דקה המוח היה מדליק בזמנו הפנוי את מוד החשיבה ואני שקעתי אליה כרובוט. לא יכולתי להלחם כל כך נגד זה. קשה להשתנות. לשנות הרגלים. לשנות את עצמך באיזשהוא מובן. 

וכעת..

שנה לאחר תחילת הגיהנום שעברתי. אני חושב יותר מכל. מדליק את מוד החשיבה על מאה. בימים אילו נעשתי יותר מדיי מעמיק בכל פרט ודבר. דורש מלא. במיוחד מטאהיונג. זאת שנה בדיוק. שנה מתחילת השבר הנפשי שעבר עליי. הכאב בלב שקרע אותי. 

לפני שנה. נפרדתי מטאהיונג. ואמרתי שאחזור אליו מחר בערב. לא חזרתי. אני יודע שזה דבר טיפשי אבל איני מצליח להפסיק את פעימות הלב המפוחדות שבי. הלחץ היה נוראי.

בלילות שקדמו ליום הזה הרבתי לחבק את טאהיונג חזק. בכיתה לא נתתי לו לעזוב אותי. לא יכולתי בלעדיו. הרגשתי בחילה מלחץ. ורעדתי בגופי כשלרגע הוא לא היה לייד. כמעט ופורץ בבכי.

אני אדיוט. אני יודע. אבל לעזאזל שאני לא מצליח לשלוט בעצמי.

"מתי טאהיונג יחזור?". אני משחרר נשיפת לחץ בעוד רגליי רוקדות על הספה. מביט בגברת קים שניגבה את שולחן הסלון וערכה אותו באוכל טעים לארוחת הערב. "מתי הוא יחזור?". הוספתי שוב פעם. "מתי??". חפרתי כי היא לא ענתה. והיא- לא ענתה בדיוק מאותה סיבה. כי חפרתי.

"ג'אנקוק, אתה בהריון?".

שרבבתי שפתיים מול מבטה המוכיח. הבטן שלי. עוד רגע. אני... "איפה הוא?". ייללתי. למה אני כל כך לחוץ אלוקים?. כמעט ייבבתי. "עוד רגע בא כבר אמרתי. ואם אתה רוצה עוד מידע הוא מביא אורחים". סיפרה לי בלית ברירה. לא מרוצה. אני יודע. יעידו פניה.

נרגעתי.

עד שנפתחה הדלת. "טאהיונג." ושם. הוא עמד. לא לבד. הוא אפילו לא הסתכל עליי. כנראה אילו ההגזמות שלי. "ג'אנקוק תכיר". הוא מסתובב לסנגהיון בן דודו ואני מנופף לשלום. נעשנו חברים מאז התחרות של שנה שעברה. מאחורה מגיחה נערה יפה עם שיער מקורזל חום. חיוך עדין על פניה. "זאת חברת ילדות שלי. מינה". הוא מסתובב אליה והיא מביטה בו בחיוך גדול. "מינה זה ג'אנקוק".

רק ג'אנקוק?- תרגע. אני לוחש לעצמי.

"הו! מינה! כמה טוב לראות אותך." גברת קים באה ודוחפת אותי בטעות. אני זז לאחורה נותן לחדשה את תשומת הלב של כולם. מביט בשתיקה בתצוגה. והיא יפה. מאוד. והיא נימוסית. ולא מיללת. ולא חופרת. תצוגה שקטה ומשביעת רצון. "קדימה בואי! תשבו לאכול ותספרי לנו איך הייתה הנסיעה. איך אמא?".

גברת קים כבר הובילה אותם למטבח לשטוף ידיים. אני האחרון. כשאני מגיע לשולחן אני מתיישב בצד ליד סונגהיון מפני שמולי. ליד טאהיונג. כבר ישבה מינה. כיווצתי את אגרופיי. מרגיש איך הלב פועם בכאב. רציתי לבכות משום מה. לא. זה לא שחכיתי כאן שלוש שעות שיחזור. בכלל לא.