ספירה קצרה לאחור?😉
-
רצון לחיות.
הוא בוער בי. לא רוצה לאבד למוח העצם הזה...
האמת. בהתחלה הרצון הזה נולד בגלל טאהיונג. היה תלוי בו. ברגע שטאהיונג לא היה, נשברתי. וכך למדתי להפוך את הרצון לחיות לתחושה שאינה תלויה בדבר. למשהו שקיים בי. לרצון שאני מביע בגלל עצמי ולא בגלל אחרים וסיבות כלשהם.
"נמצאה התאמה??".
אולי לכן כל כך שמחתי. כל כך התרגשתי. עד כדי דמעות שצצו בעיניי. פרפרי אושר גדלים בתוכי. בגרוני מדקדק קול. רוצה לצעוק משמחה. "מ-מה?.. מ-מתי?-איך?!". הייתי המום. השענתי את גופי על יד אחת שתמכה בשיש. לוקח נשימות הרגעה.
לא הספקתי לספר לטאהיונג על כך שיש לי משהו בראש. אבל שמחתי. כעת אני אוכל לספר לו זאת עם חיוך.
"ג'אנקוק?".
הסתובבתי במהירות. לבי פועם חזק. "ד"ר? אני אדבר איתך אחר כך.." מיהרתי לסיים את השיחה. מניח את הפאלפון בשולחן הקרוב במטבח. הבטתי לעבר דמותו שנשענה על המשקוף. גבתו עולה בשאלה. "מי זה היה?".
לבי פעם מהר. נשכתי את שפתיי לפני שעניתי לו בקול חושש. "הרופא.."
"שבדק אותך אז בבית החולים?". הנהנתי. "למה הוא התקשר?". מבטו מבולבל.
"סיפור ארוך. אחד מהדברים שרציתי לספר לך ולא סיפרתי". הרכנתי ראשי בעצב. מעלה את עיניי לעיניו.
"למה אתה לא מספר לי אם אתה רוצה?". התקפה קטנה הייתה בקולו בעודו מתקרב אליי. משלב את ידיו מעט מאוכזב.
"כי-" העלתי את ראשי. לבי מדלג פעימות כשאני חש את ידי רועדות מול הקירבה הדומיננטית שלו מולי. התקיפות והשליטה במבט שלו החלישה אותי. אבל גם אני הייתי אובססיבי מעט לגביו. "כי היית עם מינה. לא היה לך זמן פנוי איתי". חרקתי שיניים. מפגין מבט נעלב בעודי יודע שפנימה אני רועד. "לכן סיפרתי לקיר..." חצי אמת. סיפרתי לקיי-טי.
אנחה גדולה נשמעה מכיוונו. לא אהבתי אנחות. כשאמא שלי הייתה נאנחת. סימן אחד היה לדבר. היא עייפה. ממני. היא עצבנית. עליי. היא מאוכזבת. בגללי. והיא מתחרטת. על הקיום שלי.
"טאהיונג". הסתובבנו לקול. מינה מגיחה מאחוריו. משעינה יד על כתפו. מחייכת.
"ג'אנקוק סיפר לי על השיחה שלכם." ירה בה האהבה שלי. מדלג על שלום. מקפיץ את דריכותי לשיאים. עקבתי אחרי עיניה שהתרככו. "אני מצטערת על המהומה אתמול, ככל הנראה כשדברתי עם ג'אנקוק הוא לא הבין אותי נכון." הביטה בי במבט סולח. ולא בקשתי סליחה. איני רוצה.
"לא התכוונתי לשום דבר רע טאהיונגי". רק אני יכול לקרוא לו ככה!. "אני אוהבת את סנגהיון, אתה הרי יודע". החיוך שלה עצבן אותי. פניי נפלו כשהבחנתי במבט המפויס מעט אצל טאהיונג. נשכתי את שפתיי שכאבו כבר. עצב חודר ללבי. כעס ואדרנלין שוצף.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
