۷ƙ|כנפי מציאות

45.

"טאהיונג אנחנ- אימלה!. אני כל כך מצטערת!, אבא כנס מהר לחדר אל תפריע לילדים!".

התנתקתי במהירות. מתחרט על כך לילה שלם אחר כך. זאת הייתה נשיקה מיוחדת יותר מהשאר. הרגשתי אחרת. התנשפתי, מנסה להסדיר נשימות ודפיקות לב יחד עם סומק שעדיין כיסה את פניי במבוכה. לרגע העלתי את עיני לטאהיונג ורגע אחר כך השפלתי חזרה.

זה היה כל כך מביך...

עם כל האושר שלפתע צועק לי לקפוץ בריקודים. לצרוח בקולי קולות ולשיר זיופים עד כלות נשמתי, אני מרגיש איך האמוציות מבולבלות ומבלבלות ואני לא מוצא מילים כדי לנסות להתחמק מהוריו של טאהיונג שחלפו על פנינו במבטים ערמומיים שכל כך הביכו אותי.

"אמא באמת?! למה לא התקשרת לפני שנכנסת!". קולו רוטן. הוא חולף לידי. אני שומע את קול המים שזולג מהברז שפתח. נשענתי עם הגב על הקיר משחק עם האצבעות, כל כך לא יודע מה לעשות בסיטואציה הזאת.

הרגשתי איך התקרב אליי והניח בעדינות אצבע על הסנטר שלי. הפעימות חזרו בקצב שיא ואני פקחתי את עיניי בצפייה לחוצה מעט כשהביט במבט חודר בחזרה. "תעצום עיניים". קולו שקט. ומרגיע. ומצמרר. ושלו. וטוב.ויפה כל כך. ולא רק... גם ה-

אני מרגיש בד רטוב וקר על הריסים. קפצתי בבהלה, תופס בידו באינסטינקט. "אני מנגב את הקמח..." הרפתי את האחיזה אך עדיין החזקתי אותו. היה לי נעים מדיי בשביל להרחיק את עצמי ממנו.

"אם אתה רוצה לדעת באמת, התקשרתי המון פעמים דווקא אבל אתה זה שלא ענ- אלוקים! תחזור לחדר הם עדיין לא סיימו!" הפעם כששמעתי את קולה מופיע ומתרחק לא יכולתי להתאפק. הגם שהרגשתי מוקל יותר ומשוחרר, ופרצתי בצחקוק קטן.

אמא שלו מדהימה.

"תרגעי אמא.." מלמל טאהיונג תוך כדי צחקוק מלווה לשלי. 

"אמא מגזימה שוב עם כל השטויות שלה." פקחתי את עיניי. מבחין באביו של טאהיונג שהתקרב תוך כדי צחקוק לעברינו. "רגע, טאהיונג לא הכנת עדיין את העוגה שאמא רצתה כל כך?". הוא הרים גבה. ולאחר מכן עשה מבט ערמומי שלא אהבתי. "או שהייתם עסוקים עד עכשיו ב-

"אבא!". זעק לרחמים. קברתי את פניי בידיי. המבוגרים האלה מייסרים. "אמא, בעלך צוחק עליי!". רטן בקריאה לאימו. גורם לי לחייך למרות המבוכה. ניגבתי את שארית הקמח ען ידיי. רואה לפתע ערפל מוזר. הרגשתי לפתע מכה חדה בראשי. רגליי רעדו והרגשתי נופל אם טאהיונג לא היה אוחז בי.

לבי. הרגשתי איך הוא פועם מלחץ הפעם. לחץ נוראי שגרם לי לכווץ גבות בפחד. "ג'אנקוק?". טאהיונג שאל ברכות. הרמתי מבט. כולם מסתכלים עליי בדאגה. השפלתי שוב את עיניי מביט לכאן ולכאן בחוסר מנוחה, "א-אני אלך להתקלח..." הנשימות שלי היו קולניות כביכול ורצתי עכשיו.

ישבתי על מיטתו של טאהיונג. בחדרו. גבי על קיר המיטה. מחשבותיי נודדות על ביקורי אצלה.

"אנג'ל..." מלמלתי בשקט. מתקרב אליה. היא ישבה על מיטתה עם ספר. מנורת הלילה שולחת אור חיוור לחדר. "היונגי.." החיוך הפצוע שלה זועק אליי ואני לא שולט בדמעות שעולות לעיניי. אני מתיישב בקצה המיטה לידה, מושך אליי לחיבוק.

היא עדיין שמחה לראות אותי. למרות כל מה שהיא קיבלה בגללי. "היונגי". קולה קרא לי. התנתקתי. מלטף לה את השיער היפיפה ועיני שואלות. "אני אוהבת אותך". היא חייכה אליי עם עיניה שנוצצות ככוכבים יפים. השפלתי את ראשי ליד שלה.

"מי עשה לך את זה?". אני מוכן לקבל על עצמי הכל. בעיטות. מכות. הורגלתי לכך. אבל היא. מלאך שכמוה למה... למה לה?. "היונג'ין ואני.. אני הלכתי איתו הבייתה ואז -ואז..." היא עשתה עצמה חושבת. "האח שלו הגדול הגיע וסיפרתי שהיונגי יותר קול ומגניב כי-כי הוא אוהב את טאהיונגי!." עצמתי עיניים מתאפק בכוח. לעומת הלב שפעם ללא מעצורים. "אבל הוא-הוא אמר מש'ו ואז קיבלתי מכה ממנו".

השירבוב המתוק שלה היה חמוד. כל כך.

"אתה מבין מה אתה מעולל רק עם הנוכחות שלך?". קול קרא מפתח הדלת. לא הסתובבתי. האגרוף בידיי התכווץ יותר. הרגשתי את ציפורניי החודרות לעורי. את דמי זולג באטיות. ציפורניי היו תמיד חדות. יכולתי לחתוך איתם לא רק את העור. "היא סובלת רק בגללך מתוק שלי, אם לא השטויות שלך..." היא התקרבה והכריחה אותי לסובב אליה את פניי, מחזיקה חזק בסנטר שלי.

עיני בערו באש להבות כשהסתכלתי אליה קדימה במבט רושף. "לא. אני לא אשימה כאן חמוד." היא התריסה בזלזול. "צא. תן לה לישון". היא יצאה החוצה. לקחתי את הספר מידיה החבושות של אנג'ל. נשקתי לראשה. מכבה את האור ויוצא.

האור בחדר כובה. הרגשתי אותו נשכב מאחוריי. ידיו מחבקות אותי מאחור. שפתיו נשקו לעורף שלי ברכות ואחר לכתפי. לפני שקבר אותם בצווארי. "אתה ישן?". שמעתי את קולו הנמוך והעייף.

רציתי הפעם את השתיקה. ולכן השלתי אותו בכך שאני ישן. הרגשת ידיו שאחזו בגופי הייתה נעימה מדיי. שקעתי לחום והתעלמתי מהכאב שהיה בראשי. רציתי לומר די ללחצים ולמחשבות. אבל הלב שלי לא הפסיק לבכות כשידע שאני אשם בכך שאנג'ל הוכתה מידו של ילד קטן ושונא.

"תישן. אתה צריך לנוח.." עיניי נפקחו בהלם. הוא יודע?. ידיו סובבו אותי בפתאומיות. פניי פוגשות בחזהו. נקברות אצלו שם בעודו מצמיד אותי אליו. החלקתי את רגלי בין רגליו מרגיש את הצמרמורת חולפת בבטני. את החום בחיכוך עורינו. את השלווה בהחלפת נשימותינו. 

פניי כוסו סומק כשידעתי שהוא מרגיש את פעימות ליבי בגלל הקרבה בינינו. אבל לראשונה לא ידעתי להבחין בינהם. בין פעימות לחץ. התרגשות. אהבה.

פעימות פשוטות של הלב שלי.