למה כשאני רוצה לבכות ואני לבד. איני יכול. למה? התחושה ממש רוצה לצאת החוצה מהנשמה הפצועה שלי אבל אני לא מצליח. למה?. ולמה דווקא כשאני נמצא מוקף במאות אנשים, אני מרגיש את החנק ההוא. החונק. בגרון עם כל הנוזלים שפורצים בחופשיות.
"מהמם. אז חזרת אליי ילד טיפש או מה?. ממתי כאלה ציונים אה?." בלעתי את רוקי, מקשיב לתוכחה בשקט. אפילו לא אומר מילה כשהיא מנתקת לבסוף. מה אגיד?. נפלתי. בגדול. הציונים שלי בריצפה. אין בי אפילו שכל. אני מיותר.
עצב חודר אליי. עצב עמוק. איטי. אני...
מאוכזב. ורק מעצמי-
"אני מקווה שאתה לא חושף את אנג'ל לבעיות שלך". הבטתי עליה. מתארגנת ליציאה עם כולם.
"אני לא". לחשתי. שונא את החולשה שבי. "לאן אתם נוסעים?". כמיהה בקולי.
"לסבתא שלך". סבתא. אני רוצה. אני רוצה אליה. אני רוצה ליסוע. אני רוצה לצאת. מהכלוב הזה. בבקש- "אל תחשוב שאתה תלך איתנו. במקום זה תשב ותלמד. אם דבר זה יחזור במחצית השנה." היא לא המשיכה את המשפט. נותנת בי מבט עמוק וחודר.
בלעתי את רוקי יחד עם העלבון. עם ההשפלה. "קח". קפצתי על מקומי כשנזרק על פניי תיק כבד. זה כאב. "תעלה את זה למכונית למעלה." לא היססתי למרוד. "או, וסבתא אמרה שהיא לא רוצה לראות אותך. מעניין למה..." היא מלמלה בשקט הפעם מסתכלת על פניי. על תגובתי. שלא נתתי לה לראות.
עליתי מהר למכונית. מרגיש שנתנו לי אגרוף כואב בלב. כל כך אהבתי את סבתא. היה בינינו חיבור כל כך גדול. האם... זה כל כך נורא שאני טעות מהלכת?. האם האופי, הרגשות שלי כאלה נוראיים שלא שווה להמשיך לדבר. להיות. לחיות איתי?.
לאחר חמש דקות הבטתי במכונית המתרחקת. מרגיש תיסכול .זעם ועצב. שנסיתי לכסות עם חוסר אכפתיות.
שקט.
עדיין עמדתי במרכז הסלון השקט. השעה הייתה מאוחרת. ועדיין שקט. מעכל את זה שגם עם הלימודים אני נדפקתי. אבל עד הסוף. אין בי כלום. ועכשיו גם האדם הקרוב אליי הלך. סבתא. נאמג'ון שהתרחק עם כל יום נוסף. החברים שהיו ואינם.
לבד...
זה שבר אותי.
שבר אותי עמוק.
ריסק אותי. ומוטט סופית את הקרקע עליה עמדתי.
לאחר ימים שלמים של דממה מצידי, פרצתי בבכי. בכי חלש. לא בטוח בעצמו. מבולבל ומתוסכל. נואש כל כך לעזרה שאני בלמתי באחת. לא יודע כיצד להיוולד מחדש.
הגשם שירד קיבל את פניי. העולם בכה איתי. הרחוב הריק מאנשים נורמליים שלא הולכים בגשם רק עם קפוצ'ון אחד ונעליים סגורות, קיבל את הגשם ההוא בשתיקה. את האחד שאט אט החל להתגבר. צעדיי היו כבדים. הדמעות גלשו יחד עם הטיפות. ולא הבחנתי בינהם.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
