۷ƙ|כנפי מציאות

52.

הרופא העביר בידיו את המסמכים. "נכון לשנה שעברה לקחת תרופות, הן היו אמורות לייצב את הגוף שלך, אם אתה מבין למה אני מתכוון?". פזל לעברי ואני הנהנתי במבט מושפל. "אבל אין לי מושג למה הפסקת לקחת אותם וחבל." הוא שוב פזל. אך הפעם עם חמלה.

"ל-למה?".

הרופא התיישב בכיסא מימיני. כל כולו מסור אליי. "העובדה שלקחת את התרופות גרמה לגוף להכנס לסוג של מתכונת קבועה. ההפסקה הפתאומית לא עשתה טוב. בנוסף לזאת גם מצבך הנפשי השפיע על כך..." אמר בשקט. לא יודע אם הוא מגלה סוד. לא רוצה לגלות אותו. " ההפסקה גרמה לחיסול תאים ולהכנסה של תאים אחרים אשר לא נצרכים לכך."

הוא הניח את התקייה בצד והסתכל לכיווני. "במקרה כזה התאים היו אמורים לגבור ומח העצם לא היו אמור להנזק אבל אצלך יש מחלה גנטית בראש." הצביע לעבר ראשי כדי שאבין. אוטומטית ידי החליקה לשיערי, מרגישה את העור המקולף והדומם. "והיא גרמה לנזק גדול יותר."

"אני צריך ת-תרופה?". אין לי ידע במושגים רפואיים. אני פשוט רוצה להבין האם אני הולך למות ומה קורה בכלל. אני לא מבין מה הולך ולא- העניין לא מוצא חן בעיניי. אני בכלל לא בפאניקה. בכלל לא. זאת רק הדאגה והלחץ שעושים את שלהם.

"אתה צריך תורם ג'אנקוק". הוא יורה לחלל האוויר. עיניו מעשיות. "אנחנו כרגע בודקים במאגר התאמה בשבילך." הוא קם מהכיסא מושיט את התקייה לאחות שעמדה לידו ועזבה מייד אחר כך את החדר. "אינך צריך לדאוג ג'אנקוק. אנחנו כרגע ביתרון של זמן כיוון שהצלחנו לגלות זאת לפני שמצבך הדרדר יותר".

ידרדר..

הקירות סוגרות עליי. התנשפתי. הבטן רצתה לצעוק. נתתי לה. ואחר כך הלכתי להקיא בשירותים. צועק צעקה אילמת של כאב. "הכל בסדר?". הוא תפס אותי באמצע המסדרון. כשלקחתי טיול ברחבי בית החולים. רציתי לחייך. אבל שפתיי קפאו. לא ידעו אם לספר לו.

הוא כבר כעס. אתמול כשהתעוררתי. ונפגע מיכך שלא דיברתי. פחד לאבד אותי בפתאומיות. אבל עכשיו זהו לא כאב יום יומי שהתרגלתי אליו. עכשיו הייתי חי מת. משחק במשחק הזה ללא ידיעה מה השלב הבא. "סיימת כבר לימודים?". התעלמתי מהשאלה. לא מבין מה הוא עושה כאן מוקדם.

"לא הלכתי?". היסס. חיוך מבוייש על שפתיו.

חייכתי. "טיילתי. אני יכול כבר ללכת מכאן?". הקירות סוגרים עליי. לא רק של החדר. גם של המסדרונות. וגם קירות הלב. זועקים שאספר. אבל איך?.

"בטח!, אני אשאל את אמא". הוא מיהר לחייג אליה. בעודינו שבים לחדר שלי. זיהיתי מרחוק את גבו של הרופא נכנס לחדרי ולבי החל לפעום בלחץ. הסתובבתי אליו בחדות. מפתיעה אותו. "א-אני אתלבש ואז אצא החוצה, בסדר?. אל תכנס."

הוא מנסה לפתוח את פיו ההמום ונדהם עוד יותר כשאני מנשק במהירות את שפתיו. שלא ידבר. שלא ישאל. שלא יבין. "דוקטור?". אני סוגר מאחוריי את הדלת. רואה אותו מסתובב ללכת.