۷ƙ|כנפי מציאות

14.

סיימתי מבחן. וכמו כל תלמיד שסיים סיירתי מעט ברחבי המוסד השקט. מחפש מקום לשבת בו.

"ג'אנקוק".

או שהוא מצא אותי.

חצי חייכתי חצי לא. מביט בשתיקה באיך שהתקרב אליי. "סיימת מבחן". קבע-שאל. דרך מיוחדת לפתיחת שיחה. אני כנראה לא בקרקע. לקח לי זמן למצמץ פעמיים בתמימות ואז להשיב לו סוף סוף אחר שייבשתי אותו. "או. כן.." כמה רשמי הקול שלי.

טאהיונג סקר אותי לרגע ונראה היה כחושב על משהו. עיניו אורו והוא תפס את ידי. גורר משם. 

"ג'אנקוק!". שמעתי את קולו של מאק-ג'ון מאחורה. כבר סובבתי את ראשי אך המילים יצאו מפיו של טאהיונג. "אחר כך מאק-ג'ון. לא עכשיו!". קולו חד והחלטי. מעט כועס אפילו. בלי אופצייה אחרת. אני מושך בכתפי נמשך לרגע בחוזקה קדימה. "ט- לאן זה?". קטעתי את עצמי לא מסתגל לקצב הדברים. הוא חייך והמשיך הלאה מבלי להחזיר לי מבט אחורה. "קצת להנות. אל תדאג לא יקרה כלום".

אני לא דואג. מה אכפת לי אם יקרה משהו. שיעבור על העולם מה שבא לו. אני באמת לא מרגיש אמפתייה בשביל כלום. "איך היה המבחן?". קולי השקט מפר את השממה בה צעדנו כשעזבנו את שער התיכון. בורחים ולא אבוש מלהודות בכך. כן. מבט גאה על פניי. חיכיתי לתגובתו שלא הייתי שרוף לדעת אותה. אין לי מושג למה שאלתי אפילו.

"בסדר." עשה מבט של, 'עזוב את זה. היה- עבר'. עצרתי ברגע אחד. נשימתי קטועה מעט. מה. עבר. עכשיו. אני מרגיש מוזר... "ג'אנק-" הוא נקטע כי אני מתיישב באטיות אנטיליגנטית על המדרכה. כמעט כמו נסיכה מהסרטים. עוצם עיניים. מחכה שהגל יחלוף. שוכח מהעולם.

וואלה. אני באמת שכחתי ממנו. טוב שהוא הזכיר לי. אם לא היה מתכופף לידי ותופס בכתפיי כנראה והייתי נרדם. "ג'אנקוק!". תרגע סבתא. מה הלחץ. "ג'אנקוק". לא בלחי. לא בראש. לא בכלום! לא לגעת בי! מה. לא. ברור?!.

פקחתי עיניים באחת, מעיף את סנטרי לצד בתנופה גורם לידיו ליפול ממני. "אל." אני לא רואה צורך להמשיך בציווי הקריר שלי. "אתה?-". הבטתי בעיניו. מגחך מול פניו המבולבלות. חיוכי גודל מרגע לרגע. נראה כמעט כמו משוגע. "הכל... טוב?". מסכן אחד. מה שאני עושה לו.

ברגע אחד קמתי. מחכה לראות שהוא מתיישר.

כשכבר עמדתי. הצטללתי. חזרתי למציאות. מבין שההתנהגות שלי שם למטה לא הייתה נטראלית ורגילה. שיכור מכל מה שעובר עליי אני באמת מתחיל לשים פס על הכל. וכמה בלילה רציתי לשים את אותו קו על החיים.

"ג'אנקוק".הוא קורא לי בשם כבר המון פעמים ליום אחד. די. כמה אפשר. לי חופר. "אני מקווה שהמילים הבאות שלך הם לא- 'הכל טוב?' או 'האם אתה בסדר'- כי אם כן, אני מבין שלא קלטת עדיין שאני ממשיך לשקר לך כמה שבא לי". הבטתי בו בעיינים במבט תמים. לא הייתה צעקה, כעס בקולי. פשוט עובדה שאמרתי לו במשיכת כתף עם קול רגיל.

אני באמת לא בקרקע אם הוא מסתכל עליי ככה.

נאנחתי. "עזוב. פשוט תגיד לאן רצית ללכת. היה לך רעיון". ולא היה קשה לנחש לפי העיינים לך שהיו מאירות אז. טאהיונג לא היה נראה בטוח בעצמו לכמה רגעים. אבל אחר לקח אותי ביד למשך רגע ארוך מאוד. מה שגרם לי להרים גבה בבלבול.

הוא לא נראה כאן. איפה שהוא שם. המבט המאופף הזה בעיניים. האי אכפתיות הזו לכל מעשה ודיבור שלו. יש לי תחושה רעה לגבי זה.

תחושה של אי ידיעה מתסכלת. 

"אנחנו צריכים לדבר". הבטתי בו בפליאה. במסכנות והנחישות שהתגלתה אליי מאם עיניו. "ואתה הבטחת לי שלא תלך הפעם".

משכתי בכתף בחוסר אכפתיות. אבל דואג להזכיר בפעם הלא יודעת מה-"הבטחתי וקיימתי. וגם עכשיו אין לי עניין להפר". התעסקתי עם הפאלפון שלי. הודעה מנאמג'ון. חיוך עולה על שפתיי כשאני מתעלם מטאהיונג לכמה זמן. חייב לענות מייד.

"בא". הקול השתנה. הרמתי עיניים לנשיכת השפתיים שלו כשהביט בי ובפאלפון חליפות. מה יש לו?. "נו קדימה. תפסיק להתנהג ליידי כזר". מלמל בטרוניה. מתחיל ללכת בקצב מהיר ומעוצבן. העלתי גבה לפני ששלחתי פרח יפה לנאמג'ון.

הולך ברוגע אחר טאהיונג שנראה היה כי מים קרים לא יזיקו לו עכשיו. ובכנות?..

לא רק אתה מתוסכל מאי ידיעה טאהיונג, שאני רואה את זה בעיניים שלך. אגב. גם אני. עד עכשיו כואב לי לדבר איתך בידיעה שאתה לא שלי. דבר שמאוד מדרבן אותי פשוט לסיים עם הרגעים האילו וגם עם כל הרגעים האחרים בחיי שלא ממש מעודדים.

פשוט לעוף מכאן. בדרך היחידה והמופשטת ביותר.

דרך הנשמה.