۷ƙ|כנפי מציאות

46.

משפחה.

קברתי את שלי. גם אם לא לגמרי, ורציתי לבנות חדשה. 

משפחתו של טאהיונג הייתה מקבלת יותר. אולי בגלל שטאהיונג היה הבן האחרון. בן הזקונים. הילד המתוק מכל השיירה שהייתה. 

היו לו שני אחיות גדולות נשואות. ועוד אח אחד נשוי. אותו הכרתי טוב, את טה-ג'ון. הוא היה מגיע רבות לבקר ולא רק מהסיבה שגר באותה עיר. הוא היה קשור מאוד לטאהיונג והערכתי אותו על כך שהגיע על מנת לשמח את אחיו הקטן.

היו גם סבים. וסבתות. אנשים נוספים מהצד השני של המשפחה. וכולם, כששמעו כל כך שטאהיונג לא ישא בעתיד כמו כולם אישה אלא איש, ניסו ככל יכולתם לקבל אותו.

מיותר לציין שאני משום מה לא שמעתי על כך מעולם-

בהתחלה זה היה ביקורי פתע. הם היו חייבים לראות שהוא לא חולה. אחר כך הם בדקו אותי. רוצים לראות כנראה שגם אני לא חולה. אחרי שהעברנו זמן בנעימים, הם השתכנעו ועזבו עם חיוך. מבטיחים שיבואו לבקר עוד.

בכל פעם כזאת הרגשתי טוב. גאה בעצמי על כך שהצלחת להותיר רושם טוב. חש הקלה שעבדתי חלקית על מנת שיקבלו את טאהיונג במשפחתו. שלא יהדפו אותו כמו... כמו שעשו לי.

אבל אחרי הכל מי יכול לא לאהוב את המתוק הזה...

"זה חבר שלך?". אחותו הבכורה מכל השיירה התיישבה בספה. מתנשפת מהמדריגות, מביטה בי בעיניים קרועות. יותר נכון בגבי.

השפלתי עיניים לקנקן המים שמילאתי לאורחים. מצוטט מפתח המטבח לשיחה בסלון. האמת היא שלא דיברנו על כך עם טאהיונג. מעולם לא אמרנו רשמית שאנו בני זוג. אבל... עצם זה שהתוודנו אחד לפני השני זה- "כן. ואם לדייק בן זוג, קוראים לו ג'ון ג'אנקוק." שמעתי את קולו המחייך. מרגיע אותי.

"צריך לקבוע איתו פגישה אם אני רוצה לראות אותו?". היא שאלה. ואם לא הייתי חי כבר כמעט חודש בביתם של קים ומתרגל לצניות והבדיחות שנורות כאילו הם גלי קרח, הייתי חושב שהיא מזלזלת ולועגת לי.

"הוא הלך להביא לך מים מייד כשראה אותך בפתח הדלת עייפה ומתנשפת". גיחך. "את רוצה קפה?".

"לא, בעלי היקר והנכבד יכין לי". אמרה בטון מצווה ומאופק לבעלה שסידר כמה דברים עם עגלת הבת שלהם ומיהר למטבח. שם פגש אותי. נבוכתי לרגע. קד לפניו במחווה שלום וממהר לצאת מהחדר בו האוויר החל להיגמר.

"אוו.." הנחתי את כוס המים שלה יחד עם הקנקן למקרה שהיא צמאה מאוד. קולה מתפעל. "תיפרדו". הפך קולה מרך לנוקשה ברגע אחד. גבותיי הורמו בהלם כמו אלה של טאהיונג. "סליחה?". קולו הפך קרח. ידו תפסה בידי ואני מיהרתי להתיישב לידו כדי לתת לו חיזוק מיידי אם הרוחות פה ינשבו חזק מדיי.

"כן. אקח אותו לעצמי. למה לא?." אני לא יודע אם דמיינתי או שהחיוך שלה קריפי מדיי.

"היי היי היי! את ילדה צעירונת! אל תתלהבי אני כבר הראשונה בתור". הופיעה אימו של טאהיונג עם מגבת מקופלת למחצה, מהמסדרון. "במיוחד שאני מרגלת אחריו יותר טוב". קרצה קריצה ערמומית. גורמת לחשד לעלות בלבי. 

"וואו. אני פשוט המום!". קולו המיואש של טאהיונג בקע את אוזניי. גורם לי לצחקק מול הסצינה הלא צפויה. "כאילו, אתם מדברים על בן זוג שלי. תרגיעו בנות!." חייכתי לעצמי מההקלה בקולו ומהעצבים יחד והשענתי את ראשי על כתפו. מלטף עם אגודלי את ידו השלובה בשלי.

"נו נו. נראה כבר". היא אמרה בקול תמים. "אובססיבי אחד..." לחשה את החלק האחרון מספיק בקול כדי שנשמע. כד שאשמע. כדי שאחייך. נחייך.

"הוא מדהים טאהיונג". היא אמרה בחיוך ובטון שקט. כנות בנפש. 

את הקטעים האלה פחות אהבתי. כאילו, היי. אני גם כאן. אבל האאורה לידה הייתה נעימה. "אח שלך יותר מדהים." השבתי לה. מנצל את עצם זה שראשי טמון מתחת לראשו של טאהיונג והוא אינו מסוגל לראות את הגוון הורדרד שצבע את אוזניי.

לפני שמישהו מאיתנו הביך את השני עוד יותר נשמע לפתע בכי קטן של תינוקת. "או, זאת ג'ין-ג'ו". קולה של האחות נשמע גם הוא לפתע. קטן. הרמתי את ראשי מכתפו של טאהיונג לאחר שהרגשתי את היד שלו. מתקשחת על שלי חזק מדיי.

הבטתי בו אך הוא לא. עיניו היו על העגלה ממנה הוצאה הבת הבכלל לא קטנה. טעיתי. היא נראית כבת שנתיים וחצי- שלוש. חשתי את האדמה מתמלאת בגז לא נעים וחונק. אימו ואביו הציצו מהפינות. העיניים זעקו לי. המבטים שהם שלחו לא אליי אלא לקטנה דרשו ממני תשומת לב.

ורק כשראיתי את היצור שיצא מהעגלה על ידי ידיו הגדולות של האבא, הבנתי הכל.

ולבי התכווץ.

ילדה יפה. שיער בלונדיני מטולטל שגדל דיי טוב. עיניים גדולות ותמימות. כשמתחתם, מסביב לעיניים. צבע העור שחור וכהה. כחול כמעט. ידעתי מה זה. פניה היו כחושות. על הזוהר היפה והמדוכא הופיעה חיוך מתוק ונוטף דבש על שפתיה.

יכולתי להתעלם מהרזות שצרחה אליי מכל כיוון אך לא יכולתי. היא הייתה חלשה. בזה גם הבחנתי. היא נשענה על אביה כמו בובה.

המראה חנק לי חזק. חזק את החזה.

אבל כשהבטתי בטאהיונג. והבחנתי במראה פניו.

ליבי נחנק עוד יותר.