קרני שמש.
תמיד חשבתי שהן לא קיימות. ואולי כי פשוט הם אף פעם לא נכנסו לחדר שלי. התיאורים בספרים העומדים על כך שהן מלטפות. מרגיעות מעירות אותך כמו בסרטים. כמו אמא אוהבת.
שטויות.
הם שורפות את העור. מעירות, למרות שאין לך רצון בכך. ואתה מסונוור. מנסה לצאת מיזה. ללא הצלחה.
שמעתי רעש דלת נפתחת. באחת כל הלילה הקודם נכנס לתת המודע שלי. פקחתי את עיני במהירות. נעמד על הרצפה בחדות-
וקורס חזרה כשסחרחורת לא נורמלית תקפה אותי. העולם רקד מול עיני ולא הצלחתי לראות בבירור. כשלתי עם רגליי באי איזון. "ג'אנקוק!". קולו הנדרך נכנס לאוזניי. שיפשפתי את ראשי. מנסה להרגיע את הפעימות הכואבות שמשום מה לקח להם זמן להיעלם.
"הוא בסדר?". לא הרמתי את עיניי. מובך. האם כל משפחתו של טאהיונג כאן?. כולם שמעו את צעקותיי והבכי המופרע שלי?. הרצון להיות קבור באדמה מתחיל לקסום לי.
"תצא בבקשה טה-ג'ון." קולו המנומס של טאהיונג מגרש אותו. לאחר רגע של שתיקה בה הדלת נסגרה הרגשתי זרועות סביב בית השחי של, מרימות אותי. הי! ממתי אני כזה קל. טוב. הלך על השרירים שפיתחתי. לא התאמנתי חצי שנה בערך.
"ג'א-
דחפתי אותו. מתנשף מהצעד שלי. תופס בסדין המיטה עליו ישבתי. או יותר נכון הושבתי. ליבי פעם מהר מפחד שאנחנו לבד. אבל יותר מיכך. הייתי פגוע. פגוע עמוק. איך... א-איך הוא יכול היה לעשות לי את זה?...
קמתי מהרצפה. יודע שהיחס הזה מגיע לי. אם עד עכשיו חשבתי שהסיפור על הדודים היה קצת מופרך. עכשיו הייתי בטוח שמשהו ארע לו. אני פוחד לגלות ש-
שהוא באמת סבל מהטרדה מינית.
עד כמה רחוק זה הגיע?. עד כמה מפחיד?. עד כמה בכלל טעיתי אתמול?.
"מכאן... אתה יכול להגיד לי מה שאתה רוצה מכאן...א-אל תתקרב..." השפלתי מבט. בולע את הדמעות.
לא. אל. תבכה..
עיני נפערו לרווחה. וליבי יצא החוצה. "ט-טאהיונג." לא ידעתי מה לעשות. חשבתי שעוד רגע ואקבל התקף פאניקה. שאחנק. קלעתי בקושי את הדמעות שאיימו לצאת כשהרגשתי רע. נורא. זוועה. ורק מיכך שחיבק אותי.
"תעזוב אותי בבקשה..." אחיזתו התאדקה. ואני מצאתי סוף סוף יותר אומץ בשביל לנתק את ידיו עם ידיי הקשיחות. להעיף אותם ממני מהר מהר. לא. אני לא סומך עליו. לא עליו. לא אף אחד!.
"אני מצטער..."
"תגיד את זה לאמא שלך לא לי". הקשחתי את קולי יותר. למרות שהיה לי קשה שוב להביע את עצמי קריר. אחד עם ביטחון. כשאתמול הוא רמס אותי בפתאומיות. מראה לי שאני כה חלש. כה עלוב...
"אני לא רציתי לפגוע בך-
"חבל. דווקא הצלחת." הרגשתי איך הרוע בי רק גודל.
"ג'אנקוק.." קולו נשבר. בטח אינו רגיל לכזה ג'אנקוק רע. אנוכי. ג'אנקוק של פעם היה חמוד. תמים. אחד שאהב את טאהיונג בכל ליבו ולכן לא העז לפגוע בו. "אני לא רוצה שתתרחק... אני לא רוצה..." לראשונה, הסבתי אליו את פניי. עיניי מלאות אטימות שלא נתנה לרגשותיי לפרוץ בעדן.
המילים. המבט שנתן בי. הרוך. הכל שיגר לי חום. חום חדש. חום ישן. חום מאיים. מוחי וליבי נלחמו זה בזה כשאיני יודע האם אני מרגיש בחילה או פרפורים בבטן. אני פחדתי אבל הרגשתי רגוע. לעזאזל. "בבקשה. אני לא אפגע בך. אני לא רוצה שתתרחק יותר. סליחה.."
קים טאהיונג מבקש סליחה?
"בבקשה ג'אנקוק.." לחש.
וואו. אני מרגיש נמס מהדאגה בקול. זאת מציאות בכלל?.
כן. זאת מציאות. ואפרופו מציאות. תנחת ג'אנקוק. יש לך אמא שתהרוג אותך כשתחזור. המחשבה גורמת לי לצמרמורת מבעיתה ואני אוטומטית מסובב את פניי כדי לפלוט אנחת עייפות. מגרש את המחשבות שמזמרות לי על כך שסיו-אין בטח הייתה קופצת עליו עכשיו במקומי בחיבוק ונשיקה.
עוברות כמה דקות בהם אני מגלה כי גופי לא רועד. בטני לא רוצה לצאת. ואני... מרגיש שלווה. רגעית אבל היא שווה זאת. תאמת? אין לי מושג מה לעשות עכשיו. אני מדיי מובך בשביל להתרומם. וטאהיונג מצידו- לא נראה שכל העסק מפריע לו. הוא התיישב ליד. ידו מלטפת את גבי. ואם בהתחלה היו לי צמרמורות ופחדתי נורא שידו תמשיך מטה יותר, טעיתי.
"אני צריך הבייתה." מלמלתי בשקט. והופתעתי שוב איך אחז בידי בעדינות. כמו אז.
כמו החברים שהיינו.
מנתק אותי מהרגע שרציתי שלא ייגמר האמת. הוא הביט לעיני. הקירבה בינינו חושפת אותי ולחיי נצבעות בגוון מוסמק. אני חייב להתעשת!. "תבטיח שלא תתעלם ממני אחר כך... אני קצת יצאתי מדעתי אתמול..."
בעיניו הייתה התחננות כמוה לא ראיתי. הוא ביקש ממני סליחה. נוהג בי בעדינות. מה עבר?. זה קים טאהיונג? איפה כל הקרירות. טוב היא עדיין נמצאת. אבל הגאווה המעצבנת הזאת. היכן היא?. נראה שהלילה הזה הוא השתנה במאה שמונים מעלות. אהה.
הוא בטח הבין הכל... מהמם.
"אבל הפעם באמת תבטיח." לחש. לחישה שרצתה שאחזיר את האימון שלי בה.
אה. כי אני... אי-אז. הבטחתי... ו...
"אני אתגעגע."
"אני גם טאהיונג. אבל אני אחזור"
"מבטיח?"
"אני מבטיח טאהיונג..."
יצאתי מביתו. נעצר לרגע כדי להביט בו. "אני חזרתי." ואם לא הייתי רואה אותך איתה. יחד. למול הירח. חולקים עוד רגע נשיקה. היית פוגש בי. ואז דוחה את וידוי האהבה שתכננתי אז. ומגלגל אותי. על כל המדריגות. כך שלא יכולתי לעלות ולהתקרב אליך יותר.
מבטו מבולבל.
אבל אני הבטחתי. וקיימתי. ולמול עיניו הנואשות. ובגלל שאני עייף נפשית להלחם במישהו כאן בעולם. אני פשוט מהנהן אליו ואומר. "מבטיח".
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
