רוח.
לדעתי היא תמיד הייתה מגניבה. היא מהירה. מועילה. ובלתי נראית. הכוח שבה עצום. גדול. הטבע תמיד משך אותי אליו. עם כל פלאיו. וחידושיו. עם כל השלווה והרוגע. שלא. לא היה לי הרבה בחיים. אין לי.
פרצתי. יצאתי. לא יודע מה, העיקר שלא שם. הדלת נטרקה. רצתי ברחוב נעצר לאחר זמן מה. מייצב נשימה כמה שיכולתי. הדקות האילו. השעות. בהם היא בודקת. חוקרת. מסתכלת. עוקבת. מסתובבת ליד. מתחילה להוכיח. שואבת את האוויר בחדר. שגם לא שלי. הרי- "גם את החדר אני יכולה בשנייה אחת לקחת מימך. אז תיזהר".
נמאס לי להזהר. אני נחנק נפשית.
לקחתי נשימה עמוקה. מהלך בשביל הפארק. החשוך. עייף. אני כל כך עייף מכל זה. התיישבתי על ספסל. מנורת רחוב מאירה לי את האדמה. ראיתי מחזה מתוק. שגרם לי להעלות חיוך על שפתי. נמלה פצועה. ושניים שעוזרות לה ללכת.
מתוק לראות כמה החבירות בינהם היא חסרת אמצעים. כמה הם דואגות אחת לשנייה. הנמלה. חיה לפי הסטטיסטיקות כשנה עד שלוש. אבל הן עובדות בעמל. ביגע. בשביל הדור הבא. ללא תשלום. עולם הפוך כל כך.
שנרמס באחת מול עיני ההמומות. תחת גלגל אופניים.
חרקתי את שיניי. מרגיש איך העצב חודר אליי. הן כבר לא חיות. על המצבה שלהם יכתב שבנשימה האחרונה הן עזרו לחבירה שלהם. אני מגחך לפתע. לעצמי. על הרגשנות יתר שהבעתי.
מה נהיה מימך ג'אנקוק?. אה?.
הילכתי עם חיוך מטומטם בינות לעצים. מתעלם מהספסל שנגלה אליי מזווית עין. מזכיר לי המון כל כך.
השקט הופר על ידי קול רעש. צעקות. דיבורים. שהיו מקדימה. השפלתי ראש. הולך ישר. אך ידי נתפסה לפתע. גורמת לי לעצור. "הי! 'תה!". הבטתי בלחץ בחבורת הנוער ה'פראית' של היישוב שלנו. לחץ טיפס בי כאשר עיניהם האדומות מאלכוהול הפשיטו אותי.
"בא. בא לכאן.." אחד פנה אליי עם אצבע מושטת. הקול רך. רך ומפחיד.
"תעזבו אותי.." ניסיתי למשוך את ידי אבל הנער ההוא. בעל השיער השחור. עם ריח דוחה ומבחיל. תפס בקצה שרוול חולצתי. יד נוספת נתפסה לפתע בצווארון חולצתי. נשימתי התחילה להאיץ. הפעימות דפקו וצרחו בבהלה. כשאני חסר אונים ממה שקורה.
עד שהנער השלישי נגע בי מאחורה... גורם לי לפעור עיניים לרווחה. פאניקה משתלטת עליי. "אל תיגעו בי!!".
הרסן הוסר. הנפתי אגרופים לפנים של זה. לעין של ההוא. משתולל באחיזה של ההוא מאחורה. לא חושב יותר מדיי כשהנפתי את הרגל שלי לאחור בין רגליו. גורם לו לאבד את יכולת הפוריות לשנים הבאות. הרגשתי מסוחרר. שוב. משהו השתלט בי. מנגנון הגנה ש- הותקן אז...
התפרעתי לפה ולשם.
אני לא אתן להם. לא שוב. לא... ל-לא... דחפתי פעם אחרונה את החלש, דורך על גופו. ורץ. רץ!. הם רדפו אחרי מאחורה. לעומת נערים ששתו המהירות שלהם הייתה גדולה... רגע של מחשבה ואני-
הנה לך. הם לא באמת שיכורים.
נשפתי בתיסכול. ממשיך לרוץ. רצתי במהירות של צ'יטה. לא הפסקתי לרגע. לא הרגשתי את הבלמים. רגלי באוטומט המשיכו לזוז. כשאדרנאלין והיסטריקה משמשים כדלק דמיוני. בערפל שאני שבוי בו. השכל אוטט על כך שהבית אליו אני קרוב משמש כ'מקלט'. 'מגן'.
איני יודע מה קרה. ואיך. עליתי את המדריגות שלוש-שלוש. מגיע לדלת האחרונה. שומע את הצעקות מלמטה. נלחץ. מזיע. חושש. כל כולי מוקף בצמרמורת. פעמוני אזעקה צעקו לי להתחבא.
פחד.
החשיבה שלי באמת נעלמה כנראה להיכן שהוא. פתחתי את דלת הדירה. למזלי היא הייתה פתוחה. אני... נכנס. טורק. סוגר. נועל. בודק, שסגרתי. ו-
כך קרה תמיד. כשהייתי עוסק בספורט. יכולתי לשקוע. ולא לשים לב שאני מאמץ את עצמי מדיי. משום מה. פעולה קטנה כמו קפיצה והייתי מרגיש חולשה. למרות שהייתי בכושר.
ועכשיו. לאחר שהייתי שקוע בריצה המטורפת שלא חוויתי שנים. העצירה הפתאומית גרמה לי לסחרור. קרסתי על רצפת הבית שנראה מוכר משום מה. קשה. לנשום. אני. נחנק. -
השתעלתי. מרגיש איך גרוני יבש. הנחתי את ידי על החזה. יעזור? מי יודע.
נסיון להסדיר נשימה, כשל. הרגשתי שוב את אותה עייפות. חולשה. בחילה גאתה בתוכי. אני בולע רוק מעורב בדם שהחל להיווצר בתוך פי מנשימות חזקות וחדות שלקחתי. במעורפל. אני שומע את קולותיהם ליד הדלת. באינסטינקט אני מתרחק ממנה בזחילה.
אני חלש...
מי אמר שאנשי הבית פה לא ינסו לעשות אותו דבר כמו הנערים שבחוץ?.
"ג'אנקוק?!"
מי זה... אל תגיע בי. בבקשה. אל תגעו בי...
מאוחר מדיי.
הכל מסתחרר לי מול העיניים שנעצמות בכבידות. אני עייף. קורס על הרצפה ישר לתוכו של בור שחור.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
