יצאתי מביתי לאחר שביקרתי את אנג'ל. חייב איוורור לפני שאני חוזר לטאהיונג.
רעש.
כשהכל סובב. מסבך. מערפל. וגורם לי לאי ריכוז. רעש. כזה שאוזניי לא מעדיפות. ועוד האוזניים הרגישות שלי. מהמם. הרגשתי חייב התאווררות. רציתי להיות בכל מקום רק לא כאן. בבית.
אך עשיתי טעות.
הרחוב היה רועש יותר משציפיתי ולמרבה ההפתעה. למה באמת?. פתאום מוזיקה מישם. צרחות מכאן. ואני מבין שהתאווררות שלי דורשת במהירות שינוי כיוון ומקום. אני מוציא את הפאלפון יודע איפה אוכל למצוא שקט.
"טאהיונג?". כשהוא עונה אני ישר קופץ כמו הכלב המתלהב שאני. "כן ג'אנקוק". אני יכול לשמוע בקולו חיוך שגורם לי למבוכה. "אני יכול לבוא חזרה?". עדיין. זהו ביתו.
"כן, בהחלט. כנס לבית אני נמצא במטבח". הנהנתי. וניתקתי. קולט באיחור שהוא לא באמת ראה את ההנהון שלי וודאי לא הבין למה שתקתי וניתקתי לו בפנים. אייש... מטומטם שכמוני. אני מאבד שכל לחלוטין או מה?. טוב. לפחות הגעתי אליו.
אני נכנס לבית. בביישנות שמשתלטת עליי. מקווה שהוריו לא בקרבת מקום. נושך את שפתיי. "טאהיונג?". אני שומע קול מהמטבח. "היי". אני מנפנף עם יד אחת ומוציא מעצמי את הקפוצ'ון. חם לי מדיי.
"היי, אתה צמא?". אני מהנהן ומתיישב על כיסא בר גבוה. עוקב אחר מעשיו.
השקט.
השקט אצלו בבית כל כך טוב. כשנכנסתי וסגרתי את הדלת. חסמתי מכל רעש להכנס כביכול ועכשיו, זהו רק השקט. הדממה שמשרה עליי רוגע. ואני מרשה לעצמי לחייך בהקלה. "תודה". אני נוטל את כוס המים ושותה ממנה. ממהירות, אני בטעות מפיל מים לא רק על בגדיי אלא גם על פניי.
"אופס.." אני מצחקק ומשפיל מבט כשאני קולט אותו צוחק עליי בעודו לוקח טישו ומתקרב אליי. "יש מספיק מים, אתה יודע. אני לא קמצן". ידו ניגבה לי את החולצה ואז עלתה מעלה. לפניי.
דממה.
הרגשתי מין מתח לא מובן. השקט שהיה הפך לעבה מהרגיל. הצחוק שלי ושלו הופסק. אני יכול לשמוע את פעימות ליבי המטורפות כשהוא אוחז עם יד אחת בלחי שלי וביד השנייה מנגב את הסנטר.
"אתה נושם?". אני שומע גיחוך בקולו?.
ברגע שהוא אמר זאת שחררתי נשימה אחרי שלא נשמתי רגע ארוך מאוד בגלל ההלם שתפס אותי. "א-אני בסדר לגמרי." ועוד איך לגמרי. ממש ג'אנקוק. רועד. מצומרר ועוד רגע קורס כאן מהגבר מולך. אהה. ממש בסדר.
"תודה". אני פולט בחטף. בכל זאת, לא ציפיתי שככה יטפל בי. "מה אתה עושה?". הסתכלתי לבצק האפוי והרמתי גבה בתימהון. "הו ,זה? אני אופה. אמא שלי אוהבת קינוחים." הוא משיב בחיוך.
חיוך כל כך יפה...
"אני רוצה לעזור". נשכתי את שפתיי בביישנות. הוא סימן לי עם פנים מאשרות ואני קפצתי מהכיסא, זז קדימה אליו עם חיוך פנימי עמוק. "רגע, אתה בעצם עושה עוגת שמרים?". אמא הייתה עושה אותם המון כשהייתי קטן.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Romance"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
