"ג'אנקוק!".
קול הבוקע ממנהרה ארוכה קורא לי. אני לא שומע כלום. הכל מעורפל. מה קורה כאן?.
"ג'אנקו- א-אתה!-".
רחש תזוזות שרק מערפלות אותי יותר. אני רוקד בקרוסלה שלופתת אותי ומטביעה עמוק יותר באי מודעות בה אני נמצא. באפור הלא קריא מול עיניי.
"ג'אנקוק אתה שומע אותי? ג'אנקוק!!!"
אני שומע. אבל... אני עייף מלענות. מרגיש חלש. רוצה לעצום עיניים. למה רטוב כאן? למה אני רטוב?. למה הפנים שלי רטובות? וזה... גם יוצא ממני?.
משהו מחזיק אותי. מרים מהארץ. אני כמעט מצליח להרגיש על מה ראשי נופל בחולשה אבל אז- אני עצמי נופל לחור שחור.
שקט.
שקט כל כך שנהיה לי מפחיד פתאום. אך בתוך כל הלחץ אני רואה לפתע אור. אור זורח ומרגיע. עם ניצוצות יפים וזוהרים. הוא מתקרב אליי. עוטף אותי. אני מרגיש את החמימות שלו. אני צועד לעברו. רוצה יותר. רוצה להרגיש.
נעים לי.
עיניי נפקחות. בקושי רב. אני מרגיש כאילו כובד כלשהוא נמצא מעליהם. מערפל לי את שדה הראייה. כואב לי. כואב לי כל כך. אני לא יודע מה. אבל כואב. שורף לי חזק. מאוד. אני עוצם את עיניי בליאות. משחרר מהן נוזל שלא נראה שנסגר בו הברז.
דמעותיי.
הן ממשיכות לזרום ואני לא מתנגד. כי כואב לי. חזק. אני מרגיש צמרמורת חזקה וכואבת שעוברת לה בכל גופי. אוזניי מצטללות. ואני מצליח לזהות את קולי. חנוק. חלש. מתנשף.
בוכה.
התרוממתי ופניתי לארון הקרוב. הוא שוב בוכה באמצע שינה... פזלתי לכיוונו וראיתי אותו שוכב. רועד מקור. פניתי מיידית להשיג עוד כמה שמיכות מחממות בשבילו.
אני לא מצליח לעצור את זה. פחד לופת אותי מכל הטישטוש בו אני נמצא עכשיו. אך הכל לפתע נעלם. משהו נפרש מעליי. משהו כבד וחם. אני מרגיש איך גופי מוזז לצידי. פניי שוקעות בחום לא ברור. משהו עוטף אותי בעדינות. מרגיע. לוחש לי משהו באוזן.
הפעם השנייה בה אני מתעורר, עדיין חשוך. אבל לא כל כך כמו בפעם הראשונה. אני מצליח להתעורר לגמרי. עיניי נפתחות גם הם. אני ממצמץ כמה רגעים כי עדיין העיניים מרגישות כבידות. ואני קולט את הגוף הזז שקרוב אליי כל כך.
אני מרים לרגע את הראש באטיות.
טאהיונג...
פעימותיי החלו לנוע במהירות. פניו היו סנטימטר ממני. עצומות. ישנות בשלווה. ידיו-
חיבקו אותי צמוד אליו. החזרתי את ראשי לחזהו החם. קובר את פניי שם שוב. מתחיל לחשוב. לנסות להיזכר מה עובר. אבל מכל זה אני מרגיש את הדמעות בהן אני לא שולט, מתפרצות החוצה בעוד מחשבה אחת עוברת במוחי העקשן.
למה. למה הוא לא יכול לדאוג לי לא בתור חבר?. למה סיו-אין עדיין בתמונה..
אני שומע לפתע דלת נפתחת ועושה את עצמי יישן. למרות שאני קרוב לכך מאוד עם העייפות שאני חש בה. "טאהיונג". קול לוחש. אני מרגיש את גופו של טאהיונג זז מעט. "טאהיונג". הלחישה נשית. זאת אמא שלו.
"לא בקול. את תעוררי אותו..." אני שומע פתאום את קולו קרוב לאוזני. לוחש מאקסימאלית. כדי לא לעורר אותי?. אז למה עצוב לי. למה מדוכא. כשאפשר פשוט להרגיש טוב?.
"ג'אנקוק?". הסתרר שקט. אני מרגיש שוב את הדמעות היורדות על לחיי. לא מופתע. ייקח זמן שאפרוק הכל החוצה. במקרה הגרוע ביותר זה ייקח כמה ימים. "אני אלך להכין ארוחת בוקר." היא עזבה את החדר. כנראה לא רצתה להביך אותי.
"התעוררת?". קולו החמים שלח לי ויברציות. לא יודע מה לעשות. לקום?. אין לי כוח. רצף שיעולים פתאומיים פרצו מפי. אינם חושבים להפסיק. הרגשתי יד על גבי. התרוממתי והושבתי על ברכיו עוצם את עיני מהכאב בסרעפת והגרון. לא. הצלעות מנצחות ברמת הכאב.
"אתה לא יודע עד כמה הדאגת אותי..." קולו לפתע נשמע. לוחש. שקט. כנה כל כך. ידו האחת ליטפה את ראשי והשנייה עטפה את מותניי אליו. ליבי הפסיק לפעום.
זה היה וידוי. אמיתי.
"בחיים... ב-חיים אל תעשה לי את זה..." הוא רעד. בחרדה הרמתי עיניים. הבחנתי באויבות שלי... הדמעות שלו.
בחיים לא ראיתי אותו בוכה. ליבי פעם במהירות כשהבטתי בו. הוא לוודאי נבוך. משפיל את ראשו. ממצמץ ומנגב דמעה שזלגה לו על הלחי עם יד אחת שעזבה את מותניי.
"מה נראה לך שאתה מתקשר אליי ואני מוצא אותך במצב הזה.., ת-תגיד לי ,אה?!". קולו רעד. עיניו המאשימות והדומעות הביטו בי בעצב. כועסות רק על כך ש- פחד עליי. זה נגע בי כל כך. עד כמה הדאגתי את המלאך מולי. מרושע שכמוני.
לא..
הושטתי את ידי הקרה באטיות. מצליח להגיע ללחי. הוא לא יבכה. לא בגללי. לא בכלל. לא מגיע לו. לא לטאהיונג. לא לנער שהפסקתי להתכחש ממזמן לרגשותיי כלפיו. ניגבתי את אותה אחת סוררת. מרגיש בליבי אושר קטן כשאהבתי את המגע של עורו הנעים.
השארתי שם את ידי לכמה דקות. נהנה ללטף לו את הלחי. עיניי מתחילות להיעצם. ידי חלשה. אך לפני שהיא זזה חזרה יד אחרת עוטפת אותה. של טאהיונג. הוא רק מקריב אותה ללחיו צמוד יותר. מחייך אליי.
מחייך.
"אתה מחייך". לחש. הוא שמח. אחרי כל כך הרבה זמן שלא הוזזתי את השפתיים הוא צופה בכך לראשונה.
"כי אתה חייכת ראשון..." אני ממלמל בקול חורק.
מחייך.
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Любовные романы"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
