۷ƙ|כנפי מציאות

26.

כשאני מרגיש שהנשמה שלי חוזרת לפעול. שהרגשות שלי מתעוררים. ואני לא מצליח לשלוט בהם. לא יודע מתי לכעוס. מתי לשמוח. ומתי להיות עצוב.

הכל בלאגן.

"הלכת לרופא?".

"לא הרגשתי טוב. הוא פשוט נתן לי תרופות נגד דלקת הגרון שהייתה לי". שיקרתי. בין כה וכה הדלקת ריאות עברה. אבל העייפות לא. וגם הזיעה לא... השתקתי את עצמי.

"ממ.." היא הייתה נראית כחושבת על משהו. "מה עם התרופות האילו שהיית לוקח שנה שעברה?". מה איתם באמת?. אין לי מושג. "הפסקת לקחת אותם, נכון?. אבל אתה מרגיש טוב אז כנראה אתה לא צריך אותם כבר". חתמה את הדיון שהתחילה.

הנהנתי בחוסר ביטחון.

התיישבתי על המיטה. סוגר את עיני. שוב כאב לי הראש...

צליל מהפאלפון קטע את שנתי שרק התחילה.

טאהיונג: איך אתה מרגיש עכשיו?

חיוך קטן הפציע על שפתיי. נשכתי אותם רגע אחר כך על שהעיזו לעשות פעולה קטנה זו.

את/ה: אני כבר לא חולה. תמסור לאמא שלך תודה... היה לי נעים.

טאהיונג: היא אמרה שאין על מה ואם אתה רוצה להודות, פשוט תבוא. היא תשמח.
טאהיונג: וגם אני..

הלב שלי דפק. אבל במקום לחייך כמעט בכיתי. מה לא בסדר איתי?.

הימים האחרונים היו בשבילי גן עדן. הייתי אצל טאהיונג עשרים וארבע על שבע. וברובם הוא חיבק אותי. הייתי חלש. מחוסר תאבון. עייף. אבל השהות לצידו עשתה לי טוב. הבנתי שנפלתי בשבילו אפילו עמוק יותר.

אני לא יכול. לא.

טאהיונג: תבוא אליי?

 אני שוב אשבר.

את/ה: תפסיק לרחם עליי. אני לא צריך אנשים כמוך.
את/ה: יש לי מספיק כאלה בחיי..

טאהיונג: ג'אנקוק אתה יודע טוב מאוד שזה לא נבע מרחמים..

כיווצתי עיניים. אז מה עוד זה יכול להיות לעזאזל?.

את/ה: אז?
את/ה: מה בדיוק גורם לנער נורמלי לעזור להומו?..
את/ה: אתה תודחה חברתית אם תיהיה ליידי..
את/ה: זה טיפשי. רק טיפש מוכן היה לעשות זאת..

פגעתי בו. על כל העזרה שלו- פגעתי בו. כפיים לי. אני כפוי טובה. השתקתי את הפאלפון מהודעות ושיחות על מנת לא לראות את התשובה שלו. קמתי מהמיטה, מביט לעצמי במראה. שותק בדומייה, מלא במחשבות. 

"מה קורה ג'אנקוקה?". מאק-ג'ון נתלה על כתפי. הורדתי אותו ממני בעדינות. מרפה את הכיווץ שבי. "למדת טוב למבחן או שהברזת חזק?". קרץ לי. ואני?. אני צוחק. למה אני צוחק?. איזה עולם מוזר. "אני... מבין שכייפת.." מבטו לא בטוח. חושש. חיוכו לחוץ. כאילו ומביט בשיכור.