החלטות בתחילת החיים נעשות לא מדעת עצמינו. לזה דואגים מי שהביא אותנו לעולם הזה. לעולם הקשה האכזרי ומצד שני עולם טוב ופורח. עולם של תקווה ויופי טהור.
אך עם השנים הגיע הזמן לעשות החלטות בעצמי. ולא יכולתי. כי נחסמו חיי. כי הפכו חיי-
לתיאטרון בו שיחקתי.
והייתה לי הזדמנות אחת להחליט. אחת. החלטה קשה. החלטה גדולה ומשמעותית לחיי.
ואני החלטתי.
"ג'אנקוק". אני מרים עיניים וקם. עובר בשולחנות ומגיע עד לשולחן המורה. כל הכיתה עסוקה בלהשלים דף מבחן מאתגר כמוני. שקועים. "מה שלומך?". אני מרים גבות לשאלתו. אבל לא מאשים.
כזה הוא היה. מורה טוב אחרי הכל. רצה לדאוג שטוב לתלמידיו. שאינם מרגישים רע. "אתה לא אתה בזמן האחרון. פחות משתתף. פחות מדבר. קרה משהו שאני יכול לעזור?". עיניו הרכות וחיוכו הכנה שאלו בתמימות.
לרגע רציתי לפרוץ בבכי. ליפול עליו בחיבוק. לזעוק אליו בתחנונים שאני נואש. שיעזור לי. שיציל אותי מהמצב אליו הכנסתי את עצמי. מצב שקורע אותי לגזרים כשאני עובר במסדרונות ובורח מעיניו הפגועות. הכואבות. שהפעם-
קוראות לי לעזרה.
"אני בסדר. המורה לא צריך לדאוג". אני עונה בשקט ועוזב את שולחנו. לוקח את מבחני מהשולחן ומגיש לו.
"ג'אנקוק אבל לא סיימת-"
אני יוצא החוצה בלי להקשיב לו. מחפש פינה בה אוכל להיות בשקט. לא כאן. לא בשירותים. אני רואה אותו ואותי יחד. מחובקים בשקט. רגליי נעצרות מול הקיר האחורי של הבניין, מסתובבות ברברס עצבני כשאני מנסה להשתיק את הסרט של הנשיקה המושלמת שהייתה לי.
כשאני פותח את דלת הגג אני רואה אותו עומד שם. עם חיוך. מביט בי. "אני אוהב אותך". החיוך שלו טהור. רודף אחריי. אני פולט זעקת עצבים וטורק את דלת הגג. בורח מישם. יורד במדריגות. נמלט מהמסדרון בו אני והוא הילכנו. אני על גבו. הוא ליידי.
ידים צמודות.
לבסוף כשנמאס לי. כשאין בי כוח-
אני קורס.
הדשא נעים. שכבתי שם מול השמיים הצחים. אוויר טרי- אחרי גשם, עובר מול פניי. אני פוקח את עיניי מסובב את ראשי לשמאל.
הוא שכב שם. עיניו עצומות. וכשהוא פקח אותם והביט בי, רק חייך. חייך ואמר בקול רגוע ושלו. "אני אוהב אותך..."
"אני גם..." מלמלתי בקול צרוד. בהבעה ריקה.
הוא רק חייך. הביט בי כאילו הייתי כל העולם שלו. הושטתי יד לפניו היפות ודמותו פרחה לה. עלתה לה לאוויר. נעלמת ממני. נשכתי את שפתיי. ידי מתכווצת בכאב וחוזרת חזרה אל חקי. התקפלתי, מתכרבל אל תוך עצמי. מחבק את הלב שהיה נואש לעזרה.
החלטתי.
אך משום מה הרגשתי שעשיתי את הדבר הלא נכון. חשתי...
שרק הרעתי לעצמי יותר.
לי ולו.
וזה כואב. כי עכשיו גם הוא פגוע. רמסתי את הכבוד שלו במחי יד. וזה טאהיונג. הנער החינני ומלא הבטחון עצמי. ואני... ריסקתי את כל הגאווה והערכה העצמית שלו ברגל גסה. לא הותרתי לו רחמים. פרקתי אותו. הפעם. לא רק אני סובל. וזה לא מוצא חן בעיניי. הוא לא אמור להתייסר בגללי. להחלש. חייו אמורים לזרוח. אני אשם. אני צריך לקבל את כל הכאב. לא הוא.
"אני רוצה לדעת מה ענית לאמא שלך! מייד!". כשאני חוזר לתוך המבנה ג'ימין אוחז בי ומונע מללכת. קולו סוער ורגשותיו חסרות שליטה. עצבני.
"עניתי מה שהייתי צריך. אני אוהב את אחותך והאירוסין התקיימו בעוד שלושה ימים כמתוכנ-"
סטירה עזה הוטחה על לחיי.
ליבי השבור לחלקים התמוסס בצרחות כאב.
"איזה עלוב אתה..." קולו הנמוך כעס וזעם באיפוק. הבוז שלו כלפיי גלוי. מלגלג. "אתה. עלוב." הוא חזר. מדגיש. מאיית.
מכאיב...
"פחדן. זה מי שאתה. פחדן!". הוא צעק. אומר את האמת. "כל התירוצים שלך הם שקר. יכולת בקלות לבחור נכון!". אמת יציבה. אמת נכונה. "זה לא היה כל כך קשה לעזאזל!!!". אמת מציאותית.
הלחי עוד שורפת. שולחת לי עקצוצים בכל הגוף. הצעקות הולמות בי. גורמת לי לעצום עיניים ולשאוף אוויר חנוק שראותיי מקבלות בקושי רב. ארבעה ימים שאני משחק את עצמי בסדר. חזק. מאוהב בנערה שכמה לשאת.
ונגמרו כוחותיי.
במיוחד כשעיניו מבכי תמיד הביטו בי בכאב. מייסרות אותי. רציתי אבל שרק לי יהיה כואב. "כואב לו." קולו מתרכך. "כואב לו ג'אנקוק. אתה עד כדי כך אנוכי?". אני לא. א-אני לא... לא אנוכי. רוצה להיות כזה. לא מצליח. די להאשים אותי. זה לא עוזר. "עשיתי את זה בשבילה..." אני פולט בצרידות. קולי חנוק.
"בשבילה?". קולו המום. כן. בשבילה. אני מופעל על ידי נקיפות מצפון שאכאיב לה. והיא אמא. "ג'אנקוק אתה שומע את עצמך?".
"אם אני הייתי פועל אחרת הייתי מקשה עליה. גם ככה קשה לה." אמרתי את האמת והרגשתי עלוב. האמת הייתה עלובה כל כך. כמעט כמוני.
"ולך? לך לא קשה?" קולו רך. פחות זועם. יותר מבין. יותר עוזר. "עד מתי ג'אנקוק? מתי כל זה ייגמר?".
"אני לא יודע..." ואולי לעולם לא.
"ואולי עכשיו?". קולו מקווה. אני מפחד להגדיל את התקווה. "לא." קולי חתוך. "אי אפשר. אין. אין לי ברירה... גם... ג-גם אנג'ל תסבול..." קולי נקרע. "ככה כולם יהיו שמחים. כ-כה הכל... ה-כל יהיה טוב". אני רועד. השקר מזעזע אותי.
"אבל לא טוב לו. לא טוב לך!". הוא מתעקש. שתיקתי עונה לו. הוא לוקח נשימה עמוקה מתקרב אליי. עובר אותי בהדף כתף. קצת דוחף אותי ונעצר לצידי. לא מביט בי. "אולי... הגיע הזמן שתחשוב מה טוב לך?..." מילותיו שקטות. הכל שקט. רק קולו חותך. בטוח בעצמו.
חותך את הדממה. מנפץ את הסערה.
" אולי הגיע הזמן שתחשוב מה טוב למי שחשוב לך?".
YOU ARE READING
۷ƙ|כנפי מציאות
Любовные романы"המציאות עולה על כל דמיון". [עונה 2.] וללמוד זה חבל. והאם זה כדאי, ואפשרי, ובכלל? הפכתי עולם שלם בשבילי וזה עוד היה קל. ובשבילך עוררתי סערות וימים אל על. ויבשות נותבו לחלל. לא ידעתי לראות ולמצוא. תהיתי בחושך. בתוהו. בכלום. אתה היית נקודה שהאירה. שעז...
